איזהו גיבור: גיבורים על הסכין עם יהלי סובול

כמו כמה מהמוזיקאים האהובים עליו, שאין להם קול יפה במיוחד אך כותבים שירים גאוניים כדי לשרוד - גם הגיבורים הספרותיים האהובים על יהלי סובול הם דווקא אלו שנתקלים בקירות. ספרים על הסכין על אנשים שמתקשים להתגבר, אבל שווים קריאה

"כל הזמרים האהובים עלי ביותר לא ידעו לשיר", כתב באחד משיריו דיויד ברמן, סולן להקת 'סילבר ג'וז', וזמר זייפן (ומאוד אהוב עלי) בפני עצמו. המשפט הזה, הפרדוקסלי לכאורה, הדהד בי עמוקות. אולי בגלל שגם אני אוהב כמה זמרים שלא מצטיינים בטכניקה או בקול יפה במיוחד, אנשים כמו לו ריד או בוב דילן, שנאלצו, כמו בלחץ אבולוציוני, באין להם נוצות טווס ווקאליות, לכתוב שירים יפים במיוחד על מנת לשרוד.

 

• יעל שכנאי על ספרים ושקרים
• מיכל פיטובסקי על אלימות בספרים
• ציפי שחרור על פסקול בספרים

 

בפרפרזה על השורה של דיוויד ברמן אני יכול לומר שכל הגיבורים האהובים עלי לא ידעו להתגבר. הגיבור הרך, החדיר, ה"אנטי גיבור" כפי שמכנים אותו לפעמים, בדרך כלל מושך אותי יותר לקריאה. יש בו משהו המכיל ומעיד יותר על העולם שסביבו. גם בכתיבה אני נמשך בדרך כלל אל הגיבורים הנסחפים, ונגרר איתם ביחד לנסיעה שסופה לא ידוע לי מראש.

 

 

"כתבים מן המרתף", מאת דוסטוייבסקי

אני זוכר את הסקרנות שניצתה בי כנער, כשקראתי לראשונה את השורה הפותחת של הספר הזה מאת דוסטוייבסקי. "אני אדם חולה...אני אדם רשע. אדם לא מלבב הנני". מי שמסוגל להעיד על עצמו כך (כמובן, באמצעות "הסופר שלו") עניין אותי מאוד. הכנות האכזרית, שלא לומר חולנית, של גיבור הספר, הבטיחה קריאה עסיסית. ובאמת, לא רק שהנפש המסוכסכת, העסוקה בעצמה, התגלתה כרבת עניין, אלא שדרך הסדקים שבה, נגלתה כמעט בדרך אגב, השתקפות מרתקת של העולם המקיף אותה.

 

"חיי נישואים", מאת דוד פוגל

לעטיפה השחורה של הספר הזה היתה נוכחות בולטת וקודרת על המדף בבית הורי. השם הזה "חיי נישואים" כמעט כמו שם של ספר הדרכה לנישואים מאושרים, אבל אבי סיפר לי שהוא מתאר את ההיפך הגמור. עברו כמה שנים מרגע שהבחנתי בו כילד ועד שפתחתי אותו.

 

 

כשקראתי אותו לבסוף זה היה אחרי שהכרתי כבר את כוחה של ההשפעה הנשית על חיי, וכבר מצאתי את עצמי מאוהב ללא שליטה ודחוי, מה שהפך את הקריאה בספר לחוויה מטלטלת עוד יותר. למיטב ידיעתי אין בספרות העברית רומן שמעמיק יותר בתיאור של מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית.

 

"עוזר לכל עת", מאת רוברט ואלזר

הספר הזה הפתיע אותי ביכולת הנדירה של מחברו ליצור עולם שמתמקם על נקודה חמקמקה בסקאלה שבין מציאות לחלום. הספר מספר את חוויותיו של עוזר צעיר שנשכר על ידי מהנדס, ממציא כושל, ועובר לגור בביתו. העלילה עצמה אינה פנטסטית במיוחד, אבל כל פסקה, כל משפט כמעט, טבועים בחותם חלומי מוזר ששואב אותך עד מהרה לתחושה של הזיה. משהו אורב שם כל הזמן מאחורי המילים, וזה לא איזה סאבטקסט ברור או מכוון, יותר כמו איזה יצור פלאי, פעור עיניים.

 

"ספר האי נחת", מאת פרננדו פסואה

על פרננדו פסואה אתה שומע כמו ששומעים שמועה. יש משהו כה מרשים בביוגרפיה של האיש הזה, שכתב בעשרות שמות וקולות שונים, שמתחשק לאנשים להעביר את המידע הזה הלאה כמו איזה סוד שערורייתי. הספר הזה מורכב כולו מרסיסים של הרהורים, מחשבות וחלומות. התבוננות פיוטית, מדהימה ביופייה, פנימה והחוצה, של אמן יוצא דופן באמת. "רוב האנשים חושבים באמצעות הרגישות", כותב פסואה, "ואילו אני מרגיש באמצעות המחשבה".

 

"אגדת השתיין הקדוש", מאת יוזף רות

אולי האנטי גיבור הכי אהוב עלי. הנגרר, החלש, התמים וטוב הלב ביותר. אנדראס הקבצן השיכור, שמקבל מאדון זר, מתחת לאחד הגשרים בפריז, מתנה מדהימה בנדיבותה: מאתיים פרנק. הוא מבקש להתייחס לזה כהלוואה, ומבלה את שארית הספר בניסיון להחזיר את הסכום לבקשת האדון, לקדושה תרזה הקטנה בכנסיית סנט מארי דה בטיניול.

 

אבל פריז מלאה הסחות דעת, משקאות ונשים, והמשימה קשה מאד לאנדראס הטוב. זהו ספרו האחרון של יוזף רות, ספר קצרצר שבעיני שורה עליו רוח של קדושה. קהלת של שיכורים. וכמו קהלת, זהו ספר שצריך לחזור ולקרוא אותו לפחות אחת לכמה שנים. בריא לנשמה.

 

יהלי סובול הוא מוזיקאי וסופר, סולן להקת "מוניקה סקס". ספרו השלישי, "אצבעות של פסנתרן", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.