קבלו מוסר השכל: כואב לחטוף מכות

"את כל משפחות הפשע הבכירות בעיר גדולה במרכז אפשר להנדס 20 שנה לאחור, עד שנגיע לטעות אחת של פקיד באגף חינוך בעירייה. אני לא יודע את שמו, אז לצורך הטור נקרא לו טמבל". רם גלבוע מנסה להסביר על אלימות

ברחובות הפשע משתולל. בשדות הוא מדלג בעליצות בין דרדר לשיבולת. אבל ברחובות, ברחובות הוא פשוט לא יודע להתנהג.

 

החינוך הוא שורש הבעיה. האנשים היחידים שלא מסוגלים להבין את זה סיימו תיכון אחרי שנת 2007, ועברו לקרוא משהו בטוויטר (לא בחרתי את 2007 באופן שרירותי. זאת הייתה שנה קשה לחינוך בעולם כולו: פייסבוק נפתח לציבור בתחילת שנת הלימודים, ועד סופה הוגדלה המכסה החוקית לייצור ריטלין ונגזרותיו ב-42%, כלומר ל-50 אלף קילו. צירוף מקרים? אחר כך אבדוק באינטרנט).

 

 

 

את כל משפחות הפשע הבכירות בעיר גדולה במרכז אפשר להנדס 20 שנה לאחור, עד שנגיע לטעות אחת של פקיד באגף חינוך בעירייה. אני לא יודע את שמו, אז לצורך הטור נקרא לו טמבל. בשנות ה-90 המוקדמות החליט טמבל לרכז את כל בני ה-12 הכי בעייתיים בעיר לתוך כיתה ז יחידה בבית ספר קטן על גבול שטח השיפוט שלו.

 

במשך שנתיים הם חלקו מורה שבאמת לא שילמו לה מספיק שתוכל לשלם פרוטקשן, ויצרו כמה מהשותפויות האיתנות ביותר בעולם הפשע הישראלי. יש לי חבר, אודי, שלמד בכיתה ח' באותו בית ספר כשכל זה פרם עור וגידים. הוא מספר איך המתין שבע שנים כדי למלוך על המסדרונות. בסוף הוא התפשר על זכות מעבר. נערים הם אלימים מפני שבינינו, יותר טבעי לפתור סכסוכים במכות. זה אולי לא בריא לנו כחברה, אבל כפרטים היינו סובלים מפחות בעיות לב ועיכול אם היה מותר לנו להגיב בנגיחה לכל אחד מהמשפטים הבאים:

 

"למה הטלפון שלך היה כבוי?".

"תסובב את ההגה שמאלה וימינה חזק. חזק אני אומר לך".

"אני לא מחזיק טלוויזיה".

"שים רגע 'המגזין' עם אושרת קוטלר".

ובייחוד בכל פעם שמישהו שהוא לא ילד רעב באפריקה אומר: "אני מאמין גדול בזה שמה שקורה צריך לקרות".

 

בכלל, עם כל הרעש שעושים סביב העניין, הבעיה היחידה במכות היא כשאתה חוטף אותן. פעם אחת, בגיל 15 או 16, פירקו לי את הצורה כמו שצריך. אני זוכר שהייתי בבורגר ראנץ', וקניתי "לקחת הביתה". כשחיכיתי לקבל את שלי הופיע מולי בחיוך מישהו מהכיתה המקבילה. השנה הייתה 1996, נדמיין שהוא חבש כובע מצחייה הפוך.

 

"תגיד, רם, שמעתי שהאחים כדיר איימו עליך".
"לא איימו עלי". לא ניסיתי להישמע גיבור. אם אתם מאמינים שהזמן זורם באופן חד-כיווני מהעבר אל העתיד, בשלב הזה ההצהרה שלי הייתה נכונה.

"האחים כדיר לא איימו עליך?".

"לא מכיר אותם".

"הם אמרו שהם איימו עליך".

"לא שמעתי עליהם בחיים שלי".

 

בחצי הדרך חזרה, באמצע רחוב וייצמן בגבעתיים, כל האנשים היו בתל אביב. אף אחד חוץ ממני לא שמע את הצעקות. הסתובבתי וראיתי שלושה, ואז את ההוא עם הכובע ההפוך שהשתרך קצת מאחור, מכיוון שאי אפשר להשתרך מלפנים. לעברי, לפי קצב עישון הסיגריות, רצו שאול נוגרה - שנקרא ככה כי היה אהוב על חבריו - ושניים נוספים.

 

"למה אמרת שלא איימנו עליך?", הם צעקו כשהגיעו לצומת, 60 מטר במורד הרחוב.

"לא מכיר אתכם", עניתי.

"זה הוא?", שמעתי את הגבוה צועק. ההוא עם הכובע סימן עם האגודל למעלה.

"חכה יא מניאק", קרא לעברי הגבוה. אתה תמיד צריך להמתין לערס. אי אפשר איתם.

ניחשתי שאלה האחים כדיר. זכיתי בפצצה לפנים.

 

ראשון הגיע אלי הכדיר הנמוך, אבל היה רגע של מבוכה בזמן שחיכה שהגבוה ונוגרה יצטרפו אליו. בסוף לקח יוזמה הכדיר הגבוה, הבכיר, ונתן לי בעיטה ברגל. משם הראש שלי הפך לבונגו לשש ידיים. חשתי שהמכות לא מגיעות לי, אז ניסיתי להתגונן. זה העליב את הכדיר הבכיר.

 

"למה אתה מגן?".

"נראה לי מתאים עכשיו".

"תוריד את הידיים".

 

אני לא יודע כמה זמן הם היכו אותי, אבל כשהגעתי הביתה, ההמבורגרים מהבורגר ראנץ' כבר היו קרים. בגלל זה אני לא יודע כמה זמן. אולי הם יצאו ככה מהמטבח.

 

בסוף, כשנשענתי על גדר עם פנס ואף מדמם וצלצולים באוזניים, הסכמנו כולנו: גם אם לא הרגשתי מאוים מהם קודם, אני אכן מרגיש מאוים עכשיו, אז לכל היותר האחים הקדימו את המאוחר. לשביעות רצוני המלאה החלטנו שאפשר לסכם את האירוע גם בלי דקירה בתחת, שהייתה אז הנורמה מטעמים של השפלה ומניעת אישום בניסיון רצח. כדיר הבכיר אמר שחטפתי מכות יפה, ושאם מישהו ינסה להתעסק איתי מעכשיו, אני יכול להגיד לו שהאחים כדיר שומרים עלי. בהחלט שקלתי לעשות את זה ברגע שהלסת שלי תחזור לטווח תנועה רגיל.

 

 

שאול נוגרה מסיים כיום דוקטורט בפיזיקה במכון ויצמן, כדיר הנמוך הוא ראש צוות מתכנתים באינטל, והגבוה הוא מאמן השוערים בקבוצה מוכרת באירופה. לא, האמת היא שבפעם האחרונה ששמעתי, נוגרה ישב בכלא בעקבות דקירה שלא בהסכמה, ואין לי מושג לאן התגלגלו האחים כדיר. פעם אחת באמת השתמשתי בשם שלהם, אבל כשהבחור שניסה להתעסק איתי אמר לי שהוא לא מכיר אותם, ריחמתי עליו ועצרתי כי הבנתי לאן זה הולך.

 

לא בטוח שיש מוסר השכל בסיפור הזה. לא בכל פעם שחוטפים מכות זוכים במוסר השכל. הנה, מוסר השכל.