מכירים לקרוס? יופי, אז יש משחק כזה בישראל

שחקנים, קבוצות, והחודש גם השתתפות באליפות אירופה לאומות: סוף סוף יש לקרוס בישראל. לא מבינים מה מרגש בזה? אז הבה ננסח זאת מחדש: סוף סוף יש בישראל משחק שמותר להרביץ בו לאנשים במקל

מקס סיבולד הוא אחד משחקני הלקרוס הטובים בעולם. ב-2010 הוא זכה עם הנבחרת האמריקאית באליפות העולם. והוא יהודי. סיבולד לא לבד. יהודים במספרים נאים מככבים בקנדה ובארצות הברית, כלומר בליגות הלקרוס הטובות בעולם. קחו רגע לקלוט את המידע הזה: יהודים הם בין השחקנים הטובים בעולם. בספורט כלשהו.

 

 

 

ועכשיו מתכנן סקוט ניס - בעצמו יהודי אמריקאי וציוני נלהב באורח כמעט מדאיג - להביא הנה את המייקל ג'ורדנים ואת הלאו מסים האלה. הוא ישכנע אותם לעשות עלייה ולהפוך את ישראל למדינה הטובה בעולם, או לפחות באירופה, בלקרוס. והוא אפילו לא ממצמץ כשהוא אומר את זה.

 

את ניס ואת חברי קבוצת הלקרוס של תל אביב פגשתי באימון בפארק הירקון. כרגע עוד אין שם ישראלים-ישראלים, רק אמריקאים שעשו עלייה. כולם כוכבי לקרוס במדינות המוצא שלהם, רובם מליגות קולג' שהן דווקא היותר נצפות בענף, כי ככה זה בספורט שאפילו בליגות המקצועניות שלו אין ממש כסף.

 

למרות היכולות של הצפון-אמריקאים, ניס מקווה למלא את השורות גם בילידים. אחרי הכל, בשביל להביא את הלקרוס לישראל - ואת הישראלים אל הלקרוס, אולי הספורט הקבוצתי הכי פחות מוכר לנו - הוא עזב משרה נוחה באיגוד האמריקאי של הענף ועשה עלייה. היום, שנה וחצי אחרי שנחת כאן, הוא כבר מרכז שתי קבוצות רשמיות וכ-100 שחקנים פעילים.

 

בלי משכורת, כמובן: מעט הכסף שיש, תרומות של יהודים אמריקאים, הולך לציוד משחק שניס מביא לתנועות נוער, למתנ"סים ולבתי ספר כדי להלהיב את שחקני העתיד. וזה עובד, כפי שמוכיחים כמה עשרות ילדים ישראלים אסלים שכבר רשומים בארגון "ישראל לקרוס".

 

ניס לא משחק בעצמו, אבל הוא מאוהב בלקרוס. "הענף הזה הוא הסוד הכי שמור בספורט העולמי", הוא אומר בעיניים נוצצות. "יש בו הכל: פיק אנד רול כמו בכדורסל, אופסייד וזרימה כמו בכדורגל, והוא גם משחק ג'נטלמני שפותרים בו בעיות בלחיצות ידיים. אני אומר לך באחריות, זה הספורט עם פוטנציאל ההתרחבות הגדול ביותר בעולם".

 

 

אולי, אבל צריך לומר את האמת בקשר לחלק הספציפי הזה של העולם: רובכם לא ממש בטוחים מה זה לקרוס. זה הזה עם הסוסים, או הזה עם המחבטי טניס והכדור נוצה? מה לעשות, אף אחד מאיתנו לא הרביץ משחק לקרוס בשיעור התעמלות. מקסימום שיחקנו בכף הפלסטיק הזאת שנראית כמו סימן שאלה ובכדור הלבן והמחורר שנכנס אליה.

 

אבל בלקרוס אמיתי אין כף: יש מקל ארוך ובקצהו רשת שנועדה לתפוס את כדור הגומי, שמצידו יכול להגיע למהירות של 176 קמ"ש בזריקה. את השיא הזה, אגב, קבע סיבולד היהודי. מה שכן, אם נהניתם לזרוק את הכדור מהכף ההיא מגירסאות הלקרוס לילדים - ומעטים לא נהנו - אז לקרוס אמיתי זה פי 100 יותר כיף, וגם הרבה יותר אלים. תנו לי לחדד את זה: כדי לחטוף כדור משחקן יריב מותר לך להכות אותו במקל שלך.

 

השילוב של אלימות וג'נטלמניות נראה פחות מוזר כשמתחברים לשורשי הספורט. לפני שהיהודים השתלטו עליו הוא היה משחק של אינדיאנים (או ילידים קנדיים, אם להיות פוליטיקלי קורקט בקשר לתושביה המקוריים ואדומי העור של קנדה). 100 עד 1,000 בני שבטים שונים היו משחקים על שטח של 500 מ"ר עד שלושה קמ"ר, שבט מול שבט. המקלות היו מעץ, והרשתות מעור של חיה.

 

המשחקים החלו בזריחה ונגמרו בשקיעה של אחרי יומיים או שלושה. השחקנים נחשבו ללוחמים, והמטרה הייתה להביא כבוד לעצמך ולשבט, בדיוק כמו אצל סקוט ניס ושבט ישראל. אחר כך הגיעו מיסיונרים נוצרים, השמידו את האינדיאנים, לקחו להם את המשחק ונתנו לו את השם לקרוס, מקל בצרפתית.

 

 

מטרת המשחק הייתה ונשארה פשוטה: שים את הכדור בשער. בגירסה המודרנית יש בכל קבוצה 10 שחקנים - שלושה בהתקפה, שלושה בקישור, שלושה בהגנה ואחד בשער. המגינים מחזיקים מקל ארוך, בין 1.3 ל-1.8 מטר, תלוי במוטת הידיים של השחקן. בעזרתו תופס המגן את הכדור ומרחיק אותו קדימה, אבל בדרך כלל לא עד לשער היריבה. את זה עושים התוקפים עם מקל קצר יותר, בערך מטר. השוער מצידו מחזיק מקל ארוך כמו של המגינים, רק עם רשת גדולה יותר. מולו, כמו בהוקי, יש רחבה קטנה שאסור למתקיפים להיכנס אליה.

 

התנועה מותרת במסירות או בריצה עם הכדור בתוך הכף-מקל, ושם העסק מסתבך: כדי לחטוף כדור מותר לשחקן יריב להכות ביד האוחזת במקל, והגבול בין מכה הוגנת לסתם מכה כואבת דק מאוד. לכן כל השחקנים מרופדים היטב - מגיני ידיים, מגיני ברכיים, קסדה. המשחק המאוד אלים למראה הזה מוליד מעט מאוד קרעי סחוס וכאלה, אבל אין מצב שתחזור הביתה בלי סימנים כחולים על כל הגוף.

 

מאידך, אם שחקן הוא סתם כסחן, המאמן ייקח אותו הצידה לשיחה צפופה. גם בשם ההגינות, וגם כי שחקן שמואשם במכות מורחק לפחות לדקה מהמשחק. כשהכדור עף מאחד לשני ב-100 קמ"ש, דקה במינוס שחקן זה המון זמן.

 

הרבה טקטיקה יש במשחק הזה. אפילו יותר מבפוטבול. יש אינסוף מסירות בעקבות תנועות של הקבוצה היריבה, והתכנון של המאמן לא תמיד תואם למה שקורה בפועל, אז צריך שכל וצריך לאלתר - "ובזה", אומר ניס, "היהודים חזקים". הכי חזקים, לצד סיבולד שהוזכר לעיל, הם ג'ייק דין וג'סי שוורצמן ובן דקלבאום. כולם, טוען סקוט, שוקלים ברצינות להגיע הנה. סיבול באופן זמני; אחרים כדי להישאר ולשחק במדים הלאומיים.

 

ב-20 בחודש תיפתח באמסטרדם אליפות אירופה הראשונה שישראל לוקחת בה חלק. בשלב הבתים מחכות סלובקיה, וויילס (שביעית בעולם) ונורווגיה (גבוהה לאללה), אבל ניס מצפה להגיע לפחות לחצי הגמר. שם תחכה ככל הנראה אנגליה החזקה, שאפילו האופטימיות של ניס לא רואה איך גוברים עליה. אם ישראל בכל זאת תפתיע ותגיע לגמר, היא לא תוכל לשחק: הוא ייערך בשבת, ואמריקאים שעולים לארץ הם בדרך כלל שומרי שבת ומצוות.

 

 

למשל יוחנן כץ, ששיחק בארצות הברית בשם ג'ארד כץ ונכנס לרשימת 20 השחקנים הגדולים בהיסטוריה של אוניברסיטת קולורדו. יש לו זקן שגורם לו להיראות כמו רבי, וזה גם היה הכינוי שלו בקולג': The Furry Rabbi. עכשיו הוא גר בירושלים, "והוא מעולה", מודיע ניס. "עדיין קצת חלוד, כי הוא לא ממש שיחק מאז שעלה לפני שבע שנים, אבל האימונים מחזירים אותו לעניינים. תן לנו עוד שנתיים, אנשים כמו מקס סיבולד וישראלים שיתאמנו תחתיו, ואת אליפות העולם ב-2014 יש מצב חזק שניקח". הוא עדיין לא ממצמץ.