"אמא בהמתנה": סיפור מרגש בלי רגש

הסרט התיעודי הקצר "אמא בהמתנה" עשה עבודה טובה בהעלאת המודעות לנושא הליך הפונדקאות בחו"ל, אבל למרות זאת, חסרים בו רגעים חשובים רבים שבלעדיהם הוא נותר כמו עוד סיפור ממוחזר על מלחמה בממסד

הימים, ימי המחאה החברתית והמעצרים המשטרתיים, רובנו ממילא מלאים בזעם קדוש על "המדינה", ומהבחינה הזאת "אמא בהמתנה", סרטו התיעודי הקצר של ינון מילס ששודר אמש (ב', 21:00) ב"מגזין עם אושרת קוטלר" בערוץ 10, לא יכול היה לחלום על קרקע נוחה יותר לנחיתה.

 

 

"אמא בהמתנה" הוא סיפורם של יוני ונטאשה פנחס, זוג נשוי פלוס ילד, שמסיבות בריאותיות לא התאפשר לו להביא לעולם ילד נוסף והם בחרו לעשות זאת באמצעות אם פונדקאית בגיאורגיה - ביצית וזרע של שניהם, רחם זר. השלב הראשון עובר חלק - נולדים להם תאומים והם טסים לחורף הגיאורגי המושלג כדי להביא אותם לארץ. מכיוון שהחוק הישראלי קובע שבמקרה של הליך פונדקאות בחו"ל רק האבא מוכר כאב הביולוגי, האם מתבקשת לאמץ את הצאצאים.

 

בני-הזוג פנחס מחליטים ללכת ראש בראש עם טחנות הרוח ותובעים מהמדינה להכיר בנטאשה כאם הביולוגית. עד שהתהליך יושלם, התינוקות לא יוכלו להיכנס לארץ. האבסורד, אגב, או יותר נכון רק חלק ממנו, הוא שאם תהליך הפונדקאות היה מתבצע בארץ (הליך יקר וארוך פי כמה), נטאשה היתה מוכרת כאם הביולוגית.

 

 

ינון מילס, כתב ערוץ 10, ליווה את בני הזוג במסעם לגיאורגיה בידיעה שבני הזוג פנחס מתכוונים להיאבק במדינה, ומן הסתם שיער שיהיו שם עניינים שמצדיקים תיעוד. אבל נדמה שאפילו הוא לא שיער שהעיכוב יימשך מעל לשלושה חודשים. בסופו של המאבק המשפטי הארוך והמתיש - זהירות, ספוילר! - המדינה מכירה בנטאשה כאמם של התינוקות.

 

האיש הקטן מול האח הגדול

הסרט מכיל פוטנציאל פריטה על כל הנימים המתבקשים. הוא מכיל חומרים נפיצים על אמהות, אטימות בירוקרטית, חוסר אונים, רצון רגשי עמוק במשפחה. הוא מעורר בעיקר תימהון על כך שמדינה שכל כך מעודדת ילודה - מבחינת החוק והן מבחינת המנטליות הישראלית עליה חונכנו, לפיה ילדים הם מאסט - דווקא היא מערימה כל כך הרבה מכשולים בדרכו של זוג שמעוניין להעמיד עוד צאצאים. חומרים קלאסיים לסוג של סיפור קפקאי, על חוסר האונים שתוקף את האיש הקטן מול האח הבירוקרטי הגדול.

 

על פניו, יש לנו את כל הסיבות לחוש מעורבות רגשית בסיפור - לאהוב את ההורים המשתוקקים ולהתנגד למדינה המפגרת אחרי אזרחיה. הסרט חד צדדי לחלוטין - לא באשמת היוצרים, נציגי משרד הפנים בחרו שלא להגיב ולהציג את הצד שלהם בסיפור, סימפטום קטן שאולי מסמן משהו מהכשל ההסברתי הגדול יותר במדיניות החוץ - מה שאמור לעודד הזדהות עם בני הזוג.

 

אלא שהסרט לא סוחף. ברור, הוא מעורר אמפתיה כלפי יוני ונטאשה, אבל יותר כמסמנים, כמקרה מייצג של סיפור בירוקרטי גדול יותר. אולי זה קוצר היריעה, ואולי זאת העובדה שהסרט-כתבה בנוי ככתבת חדשות ולא כסרט דוקומנטרי, דבר שהקשה על בני הזוג פנחס לתפקד כיוני ונטאשה - דמויות מעניינות שמניעות את הסיפור ועומדות במרכזו, ולא רק כפיונים שנלחמו עבור עצמם ועבורנו בטמטום העצל והבלתי אנושי של הממסד.

 

שלושה וחצי חודשים הפיקו מן הסתם הרבה חומרי גלם, אבל רגעים חשובים נעדרו מהסרט הזה. בראשם האישור המיוחל שקיבלו בני הזוג, ללא כל סיבה נראית לעין. דווקא כשהתכוונו להיכנע, לחזור לארץ ולהתחיל בתהליך האימוץ, נענתה המדינה להחלטת בית המשפט וקראה להם לשגרירות גיאורגיה לרשום את התינוקות כילדיה של נטאשה. הרגע הזה נעדר מהסרט, וכמוהו גם רגעים אחרים מתקופת ההמתנה בה שהתה נטאשה בגיאורגיה לבדה, מטופלת בשני תינוקות. "אמא בהמתנה" קיבל עשר בהעלאת נושא חשוב למודעות, אבל עשה עבודה פחות טובה כסרט דוקומנטרי מעורר הזדהות.