ספינת המדבר

"הצוללת הצהובה", שאירחה החודש את אלי פנגס בשדות של עמק יזרעאל, עשויה להיראות כמו סתם עוד מכונה בייצור עצמי. אבל המכונה הזאת יצאה לראלי דקאר, וחשוב מזה: חזרה

שדות קצורים של קיץ בין עפולה לנצרת. האוויר בוער, האדמה מפוררת ולוהטת. מאחורי שמשה זקופה ומכסה מנוע צהוב מזעזע אני נסוג מהגז ומרחף ברגל מהססת מעל הבלמים. משהו לא מוצא חן בעיני באיך שהשביל נראה במהירות הזאת. מרחוק זה נראה כמו מיני גשר אירי; מקרוב מתגלה העיוות בקרקע כתעלת רוחב בעומק חצי מטר בצורת V חד, מהסוג ששובר כל אוטו לפירורים. אני דופק על הדוושה המרכזית, והמכונה צוללת על האף בתאוטה חזקה. ואז, מהמושב הימני, אני שומע "גז! תן, תן!".

 

 

 

הקול הבוטח הוא של רז הימן. בן 48, אב לארבעה, מהנהגים והרוכבים הכי טובים שקמו לנו כאן. אם למישהו היה ספק בזה, אז בכיס המטפורי של חליפת הנהיגה האדומה-לבנה שלו מונח עכשיו התואר "מנצח קטגוריית הרוקיז, דקאר 2012". הוא עשה את זה ברכב הספציפי שבו נהגתי ברגע ההוא, שנראה לי מאוד קריטי, אבל אם הימן אומר גז אז נותנים גז.

 

קשה לפרק פירור זמן כזה לפעולות, אבל אני בטוח שמול התעלה פשוט עצמתי עיניים. ואם לא עצמתי, אז הפנים שלי התקמטו בעווית שלא השאירה יותר מחצי חריץ סקרן בעפעפיים שדרכו אוכל לראות איך עיתונאי מושתן מנפץ ומשבית מכונת מרוצים שנהפכה לאייקון של ספורט מוטורי ישראלי. לזכותי ייאמר שחזרתי אל הגז. לזכות האוטו הצהוב ייאמר שהמתלים הקדמיים עשו רק "פססס", והוא המשיך לדרכו על השביל כאילו שום כלום. זה היה מהרגעים האלה שבהם פליאה והקלה הופכות לצחוק קצת פסיכי. הימן רק חייך. לא ייאמן איזה כלי.

 

שני גברים ותינוקת

מי שעומד מאחורי הביצועים של המכונה הזאת, שזכתה לכינוי "הצוללת הצהובה", הוא איש מיוחד בשם הלל סגל. בן 63, סב לשמונה נכדים ובעל זכויות היוצרים על המשפט "החיים תקופה קשה". ביומיום הוא הבעלים והמנהל של מוסך הטרקטורים "ליוגב" בפאתי עפולה, אבל בימי חגו הוא איש ראלי. שלדת הצינורות של הצוללת הצהובה נבנתה מאפס על-פי הדרישות של סגל ושודכה למתלים ולמנוע של פג'רו קינג בשנת 2002. כן, זה יוצא עשור. במושגים של מכונית מרוץ פעילה ומנצחת, הצוללת הצהובה היא דינוזאור. אבל ספק אם תמצאו דינוזאור חכם יותר.

 

 

התקנון הבינלאומי של ה־FIA מסווג את הצהובה בתור רכב T 1.2. זה אומר מכונית אב-טיפוס 4x4 עם מנוע דיזל. לזאת של סגל יש ארבעה מתלים נפרדים, בערך 25 סנטימטרים מהלך מתלה (אף אחד לא באמת מדד) ומנוע קדמי-מרכזי (מותקן מאחורי הציר הקדמי ונמוך יותר). חוץ מזה יש רק מושבים, הגה, מטף, צמיגים רזרביים ושאר אלמנטים שבזכותם עומד הרכב בבדיקות טכניות ונמצא כשיר לזנק למרוצי ראלי בינלאומיים.

 

קשה לדמיין את האוטו המוזר הזה שולט במרוץ בינלאומי, בטח כשהוא עומד על הרצפה המבריקה בין הטרקטורים במוסך שבו נבנה. קשה, אבל הגביעים בבית של סגל מוכיחים שמדובר באלוף סדרתי של ליגת הראלי רייד הישראלית, בפודיומיסט (שלוש פעמים) בראלי הפרעונים ובמנצח (פעמיים) ראלי דרך המשי. במקרה כזה אולי אפשר לצפות שרגע ההתנעה יעורר צליל מנוע אכזר שמעיד על מכונה עם שיניים, אבל גם כאן אין שום עדות; מכונית הראלי הזאת שקטה כמו מונית בכניסה למלון יוקרה. למעשה, בזירה העולמית שבה היא מתמודדת, הצוללת הצהובה היא כבש בעור כבש. רק שבתוך הכבש הזה יושבים שני זאבים.

 

הם התאחדו לכדי צוות מנצח בשנת 2007. הימן הגיע מקריירה אופנוענית מרובת תארים ומעללים (מתחרה פעיל בליגות הראלי והאנדורו הישראליות, בוגר ראלי הפרעונים וראלי פריז-דקאר במתכונתו האפריקאית), נווט מחונן וגם ווינר חסר תקנה. בדיוק כשהתחיל להתעייף מהפיזיות ומהסיכון שברכיבה תחרותית על אופנועי שטח, חיפש סגל מישהו שינהג את החיה הצהובה שלו. כמי שבנה ונהג את הצוללת עד לאותה שנה, אתם צריכים להבין שזאת לא הייתה החלטה של מה בכך. אבל הלל סגל הוא איש מיוחד, כבר אמרתי. הצוללת היא הבת שלו, והוא רצה לראות אותה מנצחת.

 

השילוב בין הנהיגה של הימן לרכב של סגל - ולא פחות חשוב, לסגל עצמו - התגלה מיד כמנצח. אחרי הכל מדובר בצוות בוגר ומיומן שמריץ מכונית מרוץ שקולה, מאוזנת ואמינה בטירוף. וכשאתה מתנגש בכדור הארץ על פני מאות ואלפי קילומטרים במשך ימים ושבועות, זה שילוב קטלני.

זה התחיל בינואר 2012: על רקע זכייתם בפרס שרת החינוך והספורט על הישגיהם בזירה הבינלאומית קיבלו הימן וסגל מהרשות לנהיגה ספורטיבית מענק של 300 אלף שקל כדי ללכת ולהוכיח את עצמם במרוץ הדקאר. אגב, כמתחרים בליגת הראלי המקומית הם היו בכלל על תקן פורעי חוק כשקיבלו את הפרס של לימור לבנת, אבל לא ניכנס לזה כי אין לי כוח להתעצבן עכשיו.

 

 

ראלי דקאר בתצורתו המעודכנת פירושו 8,400 קילומטרים בארגנטינה ובפרו, בכל תנאי מזג האוויר ובכל תנאי השטח האפשריים, ב-15 ימים של התעללות בלתי פוסקת באדם ובמכונה. זה היה צ'ק מאוד גדול לפרוע בדרך הכי קשה שקיימת, אבל הוא נפרע. הצוללנים הצהובים היו כאמור הראשונים שחצו את קו הסיום מהצוותים שהשתתפו לראשונה במרוץ, וסיימו במקום ה-26 מבין 178 צוותים שהתחילו את הראלי ו-78 שהצליחו גם לסיים אותו.

 

בהתחשב בתנאים, השורות והמספרים האלה חוטאים לגודלו האמיתי של ההישג. סגל, הימן והצוללת יצאו עם כמה מאות אלפי שקלים להתמודד מול קבוצות עם תקציבים של מיליונים. כשכל מי שמסביב רץ עם משאיות ציוד ועם מכונאים, הצוות הישראלי איפסן את הציוד שלו על משאית הולנדית ויצא לדרך בלי צוות סיוע. סגל תיקן בלילות, הימן נהג בימים. כשאחרים עפו על השבילים עם מאות כוחות סוס ומהלכי מתלים שיכולים לבלוע נחיתה מקומה שנייה, הצוללת ריחפה על מנוע ועל זרועות מתלה של רכבים סדרתיים, כאלה שמסתובבים על הכבישים בארץ. המקום ה-26 מתוך 178 נשמע פתאום קצת אחרת, לא ככה?

 

המצא מכונה נכונה

הרצפה במוסך של סגל כל-כך מבריקה שאפשר לראות עליה את השתקפות הצהוב של הצוללת. האוטו נקי ברמה חולנית: תא המנוע, הקפלים של הג'אנטים, הגחון, הצבע. פנים הרכב לבן, מינימליסטי, מרווח. מול המושב הימני פרוס פאנל משובץ מפסקים, נורות, מחוונים ומסכים. מערכות הנשק. מול מושב הנהג יש רק הגה שיוצא מתחת ללוח מתכת לבן. המחוון היחיד הוא שעון סל"ד נטול שנתות או ספרות. רק שני קווים של טוש דהוי מסמנים לנהג היכן על הסקלה כדאי שהמחט תטייל.

 

זאת הגירסה העדכנית ביותר של הצוללת הצהובה, שעברה מקצה שיפורים קטן לקראת היציאה לדקאר. כל מערכות ההינע חודשו או הוחלפו; המתלים קיבלו בולמי זעזועים מתכווננים למרוצים; מנוע טורבו-דיזל של ב.מ.וו X5 (שישה צילינדרים, 3,000 סמ"ק ו-250 כ"ס) שודך בידיו האמונות של סגל לתיבת הילוכים ידנית של פג'רו; הרדיאטור הועבר לאחור; וחיפוי הפיברגלס הוחלף בחיפוי אלומיניום שחסך 100 ק"ג. התבנית לחיפוי תוכננה בקרטון, וזה למה האוטו הזה נראה קצת כמו אוריגמי של בננה.

 

בננה בננה, זה רכב מרוץ שאשכרה חזר הרגע מהדקאר, וכשנכנסתי לנהוג בו חשתי בגודל המעמד. מפתיע כמה האוטו שקט ומתורבת בהתחשב ביכולות שלו, וכמה קל לנהוג בו. 1,100 הק"ג שלו עובדים בתדר הגיוני לכל כיוון: מעלה מטה, גלגול הצידה, סיבוב על הציר. ההגה מאפשר להשאיר את הידיים באותו המקום כמעט בכל מצב נהיגה, הבלמים דורשים ליטופים ומספקים יופי של יכולת ויסות, המנוע לא מתפרץ ודוחף את הגב עמוק בתחום האיזה-כיף, האף מושך אל תוך הפנייה, הזנב פוסע הצידה על התאוטה, ממשיך בסחיפה הקטנה הזאת אל הגז ואל הדרייב. מכונה צפויה באופן שגורם לך להיגנב עליה מיידית. המתלים אמנם יפרקו לך את החוליות ואת הסתימות במהירויות נמוכות, אבל כשנכנסים עומסים גבוהים הם מתחילים לספוג ברמה כזאת שלא בא לך להאט יותר לעולם.

 

רק לפי מספר הפעמים שהימן הורה "גז!" ואני חשבתי "ברקס!!!" היה ברור שכדי להבין באמת למה מסוגלת הצוללת הצהובה צריך לשים מאחורי ההגה את הנהג האמיתי שלה. עצרנו בצד השביל, התיישבתי בתוך מושב ה"באקט" הימני של מכונת דקאר מוכחת, הידקתי את חגורות הכתפיים במשיכה החלטית, דחפתי את הרגליים עמוק אל תוך לוחות הרצפה ואמרתי לנהג משפט שפינטזתי הרבה זמן להגיד בסיטואציה כזאת: "רז, תן בגז!". כנס בי עם כל מה שיש לך.

 

הימן, בדרכו האלגנטית, לא התנפל על השטח. הוא הריץ את הצוללת דרך ההילוכים עד שהכניס אותה לרחף. הוא נוהג נקי, מדויק. הזנב לא פוסע יותר מ-10-15 מעלות לצדדים, וגם בהחלקות העדינות האלה הוא משתמש: מסובב את הצוללת על הציר, מעביר משקלים, משחיל אותה דרך פניית S מתונה כשהאף עובר סנטימטרים מגדר ומעצים והזנב מטאטא מאחור. אלה הרגעים, במקומות הצרים, שאפשר להרגיש כמה מהר הוא מעיף אותה. תנועות הגה זריזות ומדודות, רגל ימין מנגנת על הגז והשמאלית מתופפת במקביל על הבלמים. פרונט עמוס, אף בפנים, זנב בחוץ, פרונט פתוח, המראה לאוויר, פליק קצר עם ההגה, דריפט מתון וארוך, 130 קמ"ש על שביל, אווויייייששש.

 

רק בקצב הזה אתה קולט עם איזה עומסים ופיצוצים מתמודד האוטו הזה. המתלים אמנם בולעים אלמנטים שאתה בטוח שיהרגו אותך, אבל זה לא מונע מהשטח להפגיז אותך בניעורים ובמעיכות. בתוך השטיפה המהירה של הימן חשבתי פתאום על סגל, שבתוך המושב שלו הייתי חנוט עכשיו. בערך רבע שעה ביליתי שם כשהצוללת נותנת קצב, וכבר התחלתי להתעייף.

 

צריך להבין שבניגוד לנהג, שיודע מתי ומאיפה יגיע עומס ומשתמש בהגה כקונטרה במקרה הצורך, סגל מיטלטל בתוך מכונת הכביסה הזאת במשך שעות על-גבי שעות. הוא מנווט, משגיח על המכונה, יורד לחלץ אותה מהדיונה, מקשיב כל היום לרחשים ולרעשים שלה כדי להרגיש איפה היא חוטפת ואיך, מקבל מהימן נתונים על הביצועים וההתנהגות שלה. בלילה, כשכל צוותי הנהיגה ישנים ורק המכונאים ערים, הוא מתחיל לתקן ולתחזק. הוא יודע לפי אירועי היום בדיוק מה נשחק, מה מתקרב לקצה ומה צריך לעשות כדי שהצוללת שלו תשרוד את מאפייני המסלול של יום המחרת. וככה שוב למחרת. ולמחרת. עד שאין עוד מחרת.

 

השקעה למהירי החלטה

זה שהדקאר הלך טוב, טוען הימן, זה כמעט נס. "אין דברים כאלה", הוא אומר, ואני נזכר שהאיש הזה שרד פעם מסע רגלי של 40 קילומטר עם מגפי מוטוקרוס במדבר של מצרים, אחרי שנתקע לו האופנוע בראלי הפרעונים. הוא יודע איך וכמה הדברים יכולים להתחרבן. אלא שבדקאר הזה רץ הכל כמעט בלי תקלות, וגם אלה שהיו טופלו בלי לעכב. הצוות תיקתק, האוטו נסע. אבל ברור לו ש"בשביל לשפר מיקום בשנה הבאה, הלל ואני צריכים אוטו יותר מהיר".

 

והנה אנחנו מגיעים לסיבה האמיתית שלשמה נתכנסנו: הלל סגל ורז הימן מתכננים לצאת שוב לדרום אמריקה בינואר הבא, והפעם עם רכב של סדנה ייעודית ועם צוות סיוע. זאת הרפתקה יקרה מאוד, אבל זה מה שצריך כדי לדחוף את גבולות המעטפת של שני הווינרים האלה. אז אם יש לכם איזה 800 אלף דולר פנויים, שחררו להם. גיבורי ספורט לאומיים לא צריכים לקבץ נדבות בשביל להניף את דגל ישראל על פודיום עולמי.