אחח, החופש הגדול כבר כאן והוא לא מראה סימנים שהוא עומד להסתלק. כמו בכל שנה, כשהילדים מגיעים הביתה בסוף יוני עם תעודות ביד והתרגשות בעיניים, משהו גם בי מתרגש, עד שאני נזכרת שאני כבר לא ילדה ושהחודשיים הבאים לא הולכים להיות פיקניק. קבלו 22 סיבות לכך שהחופש לא לנו נועד.
טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים:
"כשילד נולד את מפסיקה להיות חופשיה"
ילדים, מי רוצה צבעי מאכל לארוחת בוקר?
נפש בריאה בגוף בריא ואינספור פירמידות מזון לא יצליחו לשכנע אותי שכניסה למטבח לא ממוזג ממש, עם צרור ירקות וסיר לוהט, היא בילוי נאות לחופש הגדול. (ראו גם: ג'אנק פוד).
בריכה היא המטאפורה המושלמת לחופש הגדול. מרחוק היא נראית תכולה ומנצנצת, מקרוב את יושבת בתוך מרחץ זיעה ופיפי, דואגת במקביל לילדה שלך שבביקיני, לילד שלך שרק למד לשחות, ולגמד שעוד לא החליט מה יותר כיף: לטבוע (ולהרוג את אמא שלו) או לרוץ ולשבור את הראש (ולהרוג את אמא שלו).
את יודעת שזה לא בריא, את מקבלת את אזהרת הדיאטנים שלא יותר מפעם בשבועיים, את רק לא מבינה למה כל כך הרבה דברים מוגדרים כג'אנק פוד. גלידה? יש בזה חלב! בורקס? גבינה ותפוחי אדמה, לא? שוקולד? בריא, בריא! צ'יפס? מתפוחי אדמה טבעיים בלבד! אפילו הקריין אמר!
את נותנת להם דמי כיס כי זה מפתח עצמאות כלכלית. 10 חודשים זה עובד לא רע, עד שמגיע החופש והעצמאות הכלכלית שלהם נעלמת יחד עם רוב העצמאות הכלכלית שלך.
מה, עוד שבוע מתחיל החופש הגדול? מה, נגמרה ההרשמה לקייטנות? מה, אין יותר דילים לאילת? מה, אין לבן הזוג שלך ימי חופש לקחת? הפסיכולוגים אומרים שהדחקה חיונית לבריאות נפשית. בחופש הגדול את מבינה בדיוק למה הכוונה.
את מכריזה על חוק ה"ווי לא לפני 9 בבוקר". להלן מצבור שאלות אופייני: "אמא, אפשר ווי?" (6 בבוקר). "אמא, אפשר ווי?" (7 בבוקר). "אמא, אפשר ווי?" (8 בבוקר). "אמא, נכון עכשיו תורי?" (9 בבוקר עד חצות).
פעם, בימי רווקותך, היית מתקלחת, מתלבשת, מתאפרת ויוצאת אל החיים ברגל רעננה. היום, דקה אחר המקלחת את כבר מטיילת ברחבי הבית, מפרידה ניצים ביד אחת וסוגרת עגילים ביד שנייה. זיעה היא מצב תמידי, ואם את בים את נהיית שניצל: מזיעה, מצופה בחול ומיטגנת בשמש. אחח, החופש הגדול, תענוג!
חופש הוא מצב הווייתי שאיבדת ברגע שילדת. יש חופשה, ולמרות שלא לכמותך היא נועדה, את רגילה להתרגש. איזה כיף, החופש הגיע.
הילדה רוצה הארי פוטר, הילד רוצה בוב ספוג, הגמד רוצה הופ ואת רוצה למות.
ים, שנות ה-20: שמש, חול, בירה קרה, כיף. ים, שנות ה-30: שמש, חול, חול, חול, גלים, חרדה, בכי (לא לנגב את העיניים בידיים רטובות! שיט. מאוחר מדי). חול, חול, חול.
מה זה מפחיד, מתפתל ויש לו זנב ארוך? חשבון ויזה אחרי אוגוסט.
"למה לישון? מחר חופש!"; "למה לקום? חופש!"; "למה ביקשת ממני ולא ממנו?"; "למה לא נסענו לים?"; "למה המקרר ריק?"; "למה עכשיו התור שלו?". ועל כך נאמר: "ככה זה כן תשובה!".
לפעמים כל ההבדל בין אמא טובה לאמא איומה הוא מזגן אחד שעובד כמו שצריך.
מה שאנשים נבונים, מחושבים והגיוניים מתכננים באפריל, מזמינים במאי ומבצעים הלכה למעשה באוגוסט. אנשים בעלי נטייה להדחקה (ראו ערך) מוצאים במקרה הטוב דיל במלון קקה דה לה סול.
הדד ליין של הכל, המועד הנכסף, הרגע בו תקבלי את חייך מחדש. עם זאת, אולי בגלל שההגיון שלך נמס בשמש של אוגוסט, ככל שספטמבר מתקרב את מגלה שאת חוששת ממנו קצת.
עשרת הימים הנוראים באוגוסט הם אלו שבין סוף כל המסגרות והסידורים האפשריים לבין תחילת שנת הלימודים. בניגוד לאמונה הרווחת, צום, תענית ותחינה לא ממש עוזרים.
חופשה: הבקרוב של החופש הגדול. אימהות משופשפות לא שמחות כשהיא נגמרת, כי הן יודעות מה מחכה להן בקרוב.
צריך לסדר חדרים, צריך למיין ספרים, צריך לעשות חופש עם הילדים, צריך כמובן לעבוד, צריך להתכונן לשנה הבאה, צריך לקנות מחברות ולעטוף ספרים. ואמר יהונתן גפן: "צריך וצריך, מרוב שהצטרכתי, כבר שכחתי מה אני רוצה".
ואם ברצון עסקינן, אז קייטנות: אף אחד לא רוצה אותן, אף אחד לא רוצה ללכת אליהן, אף אחד לא רוצה לשלם עליהן, ולאף אחד אין ברירה.
מספיק לנו חופש של שישה שבועות. מספיק גם חופש של ארבעה שבועות. אם היה חופש של שלושה שבועות היינו יכולים להיפרד מהקייטנות לשלום ולא לקבל התקף לב מהחשבון של הויזה. אם עולם העבודה שלנו היה תואם לעולם הלימודים, העולם שלנו היה נראה טוב יותר. הרבה יותר.
מי הטמבל שאמר ששיגרה זה רע? שיגרה זה טוב. טוב מאוד. חודשיים יציאה מהשיגרה - זה רע!
תנוחו. עד החופש הבא.