מלחמות החומוס

אחרי שבישראל יצקו 400 קילו חומוס לצלחת אחת, החליטו בלבנון להכין צלחת יותר גדולה ולהזמין את ספר השיאים של גינס. ואז בישראל הכינו צלחת חומוס עוד יותר גדולה, ואז בלבנון... אביטל לוי, קולנוענית אמריקאית-ישראלית, החליטה לעשות מזה סרט

תשאלו כל ישראלי בעולם איפה החומוס הכי טוב, ולכל אחד תהיה דיעה נחרצת משלו. ישראלים, כפי שאדם סנדלר רמז בעדינות בסרט "אל תתעסק עם הזוהאן", מאד, מאד אוהבים חומוס, וכולם בטוחים שהחומוס שלהם, בין אם הוא מגיע מתחנת דלק בהרצליה, מהמרכז המסחרי באשדוד, בעיר העתיקה בעכו, ביציאה מפרדס חנה/כרכור, בוילאג' בניו-יורק או אצלו במטבח הפרטי, הוא הוא החומוס הטוב בעולם. ואין פשרות!

 

 

אבל חומוס הוא לא מאכל ישראלי בלבד. עפ"י ויקיפדיה, נראה כי המאכל האהוב כל כך ברוב מדינות המזרח התיכון היה פופולארי באותו איזור כבר במאה החמישית לפנה"ס. עפ"י הסופר מאיר שלו, החומוס מוזכר כבר בתנ"ך, במגילת רות: "וַיּאמֶר לָה בעַז לְעֵת הָאכֶל, גּשִׁי הֲלם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחמֶץ". בעברית, שמם של גרגרי החומוס הוא חימצה. מסורות איסלאמיות טוענות שצאלח א-דין, סולטן מצרים וסוריה הגדולה במאה ה-12, הוא זה שהמציא את החומוס המוכר לנו: גרגרים מבושלים וטחונים מעורבבים בטחינה.

 

רוב הסיכויים שסוגיית המקורות ההיסטוריים של החומוס, שהפך למאכל הלאומי בישראל, לא תיפתר בקרוב. אך התפתחות מעניינת בתחום קרתה בשנים האחרונות, כשלבנון וישראל החלו מתחרות על צלחת החומוס הגדולה בעולם, כדי לזכות בשיא גינס.

 

באוקטובר 2008, בפסטיבל החומוס הישראלי, יצקו 400 קילו חומוס לצלחת שקוטרה ארבעה מטרים. כשנה לאחר מכן, באוקטובר 2009, לבנון קבעה שיא עולם כשלא פחות מ-250 שפים מבית-ספר לקייטרינג בביירות הוציאו תחת ידם מנת חומוס במשקל 2,056 קילו, יותר משני טון, שהוגשה בצלחת הקרמיקה הגדולה בעולם, שאף היא זכתה בשיא גינס. ביום למחרת אותם השפים שברו את שיא מנת הטבולה הגדולה בעולם, אבל אנחנו כאן בשביל החומוס. הסיפור קיבל סיקור עולמי, והסב ללבנונים, סביר להניח, הרבה מאד נחת. אבל בינואר 2010 השיא נשבר שוב במסעדת אבו-גוש בישראל, שם הכינו מנת חומוס במשקל 4,090 קילו, שהוגשה בצלחת לוויין בקוטר שישה מטרים. לא פחות מ-3,000 איש נכחו באירוע, כולל הנציג הרשמי של גינס שהגיע מבריטניה, ו-35 צוותי עיתונות עולמיים. השיא הישראלי לא החזיק מעמד זמן רב: במאי של אותה שנה, כ-300 שפים בראשות השף הלבנוני רמזי צ'ויארי הכינו את מנת החומוס שעדיין מחזיקה בשיא העולמי, נכון לעכשיו: יותר מ-10 טון חומוס, 10,452 קילו, משקל שנבחר כיוון שהוא מייצג את שטחה של לבנון בקילומטרים רבועים.

 

עכשיו הסרט

איך את, אביטל לוי, תושבת לוס אנג'לס שסיימה תואר שני בהפקת קולנוע ב-USC קשורה ל"מלחמות החומוס" בין לבנון לישראל?

"תמיד רציתי לעשות סרט שקשור למזרח התיכון. הכל התחיל מזה שיש לי כאן חברים לבנונים ומצרים, שהגיעו ללוס אנג'לס ללימודים. את חלקם פגשתי בלימודים ועם אחרים התחברתי דרך שיעורי אמנות הלחימה הברזילאית, קפואירה".

 

אלו חברויות שקשה מאוד לקיים כשגרים בישראל. לא היה לכם קושי להתחבר, אתם הרי באים מעמים "אויבים"?

"לא. האמת היא שלפעמים הרגשתי שאני יכולה טו רילייט אליהם יותר מאשר לאמריקאים. אפילו מבחינה פוליטית, הם מבינים את המצב שם יותר טוב, כי הם מגיעים משם. כולנו יודעים שזה מצב מסובך, אז היה קל יותר לשוחח איתם על המקום ממנו באנו ואוכל זה תמיד נושא השיחה הכי קל וכיפי לדבר עליו".

 

"תמיד רציתי לעשות משהו שקשור למזרח התיכון ולישראל, אבל לא רציתי להיות פוליטית או לדבר על היסטוריה אלא לגשת לנושא מזווית אחרת. כשקראתי על שיאי גינס של החומוס, מצאתי את הזווית שלי. זו פרספקטיבה מצחיקה שנוגעת בדברים שיש לנו במשותף, הדומה והשונה, והדברים שאנו רבים עליהם. אבל האוכל זה המכנה המשותף לכולם, וכנראה גם העובדה שאנחנו לא מסכימים על שום דבר – של מי החומוס הכי טוב, מאיפה זה התחיל, של מי האדמה, מי ניצח במלחמה. תמיד יש חילוקי דעות. זו המשמעות של קונפליקט. התחלתי לחקור ולבדוק ב-2008 אם זה נושא מעניין וגדול מספיק כדי להחזיק סרט דוקומנטרי, אם יש מספיק אנשים מעורבים שאפשר לראיין, אם יש סיפור מאחורי מה שהם עושים. ויש ללא ספק הרבה אנשים בישראל ובלבנון שמעורבים בשבירת שיא גינס. עבדתי אז עם חברה על פרויקט שמראה קומדיה ישראלית ולבנונית שממשיכה אפילו בזמני מלחמה, אבל היינו צריכים משהו עם יותר סיפור, אירוע, וככה מלחמות החומוס קיבלו את הפוקוס. שבירת השיאים התחילה אחרי המלחמה השנייה בלבנון, ב-2006. מה שמעניין הוא שבצד הלבנוני, הממשלה נותנת חסות לזה. הם רוצים הכרה מהאיחוד האירופי שחומוס הוא מאכל לבנוני בלבד, כדי שישראל לא תוכל לקרוא לחומוס מאכל ישראלי ולמכור אותו בעולם כמוצר ישראלי. אני לא חושבת שהאיחוד האירופי יתמוך בזה, כי זה כמו פיצה. זה לא שגרגרי חומוס גדלים רק בלבנון, הם גדלים בכל העולם. זה לא כמו שמפניה, שעשויה מענבי שמפניה מהמחוז הספציפי בצרפת, אז כביכול יש להם פטנט על זה".

 

 

אז איפה ואיך התחלת לעבוד על הסרט?

"בישראל יש ג'נטלמן בשם ג'אודאת איברהים, ערבי-ישראלי בעל מסעדה באבו-גוש. הוא הגיע לארה"ב כדי לעבוד כמה שנים, למד אנגלית ואז זכה בלוטו, והשתמש בכסף כדי לחזור לישראל ולפתוח את המסעדה. הוא תמיד התעניין בקהילה ובמעורבות חברתית והוא התחיל תוכנית מלגות לסטודנטים, ערבים וגם יהודים. הוא ראה בשיא גינס הזדמנות לפרסום עבור המסעדה שלו. לשבור את שיא גינס זה כיף בשבילו כמו תחרות כדורגל. הוא שבר את השיא פעמיים! השגתי את הטלפון של המסעדה והתקשרתי אליו מכאן לפני שנתיים. חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את זה מרחוק, אבל היה יותר קל ממה שחשבתי, כי יש לי משפחה וחברים בישראל, אני מכירה את הארץ, אני מדברת עברית, אז זה הרגיש קל יותר. אמרתי לו מי אני ושאני מגיעה לישראל ורוצה לראיין אותו. סיפרתי לו כמה שיכולתי עלי ועל המטרות של הסרט. הוא מאמין בסרט ושחשוב להראות את שני הצדדים מתחרים. חשוב לדעת שהוא הציע להכין 'חומוס לשלום' במשותף עם לבנון, בגבול, כדי לשבור את השיא יחד – אבל הוא לא נענה. הוא מאד נחמד, אכפת לו מאנשים. הוא תורם חלק מההכנסות של העסק שלו לקידום אבו-גוש והקהילה. הוא שמח לייצג את ישראל למרות שהוא לא יהודי, הוא מיעוט, אבל הוא מאד גאה במה שהוא עושה ופועל מתוך יוזמה אישית לנסות ולשפר את המצב".

 

איפה עוד צילמת?

"הלכתי לכל מקום בישראל שאנשים אמרו לי שיש בו את החומוס הטוב ביותר: אבו חסן ביפו, אבו דאבי בתל אביב – שהבעלים שלו הם יהודי וערבי שגם עושים מוזיקה, חומוס לינא בירושלים העתיקה, חומוס סעיד בעכו, טעמי בירושלים – ההורים שלי היו לוקחים אותנו לשם לאכול בכל ביקור בארץ, פינתי בירושלים, אבו שוקרי בירושלים העתיקה ובהדונס בתל אביב. בכל אחת מגישים בצורה אחרת, עם ביצה, בלי ביצה..."

 

בטח היה כיף לצלם, היית צריכה לאכול הרבה חומוס?

"הייתי חייבת לאכול בכל מקום. אין מצב לצלם חומוס ולא לאכול אותו, אחרת הבעלים יעלבו".

 

ומה חיפשת לצלם?

"להראות את החומוס כתופעה חברתית בישראל. עד כמה שאני יודעת, בלבנון אין מסעדות חומוס שמתרכזות במנה הספציפית, זה תמיד מגיע בתור מנה ראשונה במסעדה כללית. אנשים בישראל מכורים לחומוס, וזה כל כך מעניין לראות. אני מנסה להשוות למשהו דומה בארה"ב, אבל איפה יש מסעדות שמפוצצות בשביל מנה אחת? אולי נקניקיות בניו-יורק זה מאד פופולארי. אבל החומוס הוא באמת פופולארי, וזה מרגיש יותר כמו תופעה מנקניקיות. הרבה פלשתינים אוכלים חומוס. בעיר העתיקה, למשל, גם שם מפוצץ, אז קשה לומר אם זו התרבות הערבית או הישראלית, או שתיהן. אני לא יודעת אם זה קורה ככה במצרים. כששברו את השיא בלבנון, במאי 2010, שמענו על זה רק כמה ימים לפני בחדשות. בישראל שברו את השיא בינואר, והיה חשוב ללבנון לשבור את השיא די מהר. התקשרתי לחברים הלבנונים שלי, והיה להם קונטקט לצלם בלבנון שצילם את זה עבורנו, אז היה צוות שלנו באירוע עצמו".

 

 

צוות מקומי?

"כן. עד כמה שרציתי, היה ברור שלא אוכל להיות שם. גם הם לא יכלו להגיד שהם מצלמים 'עבור אביטל לוי', כי אז הם היו מסתבכים. אני לא יכולה אפילו להגיד לך את השמות שלהם כי זה מסכן את החיים שלהם. יש אנשים שלא יכולים להיות מעורבים בפרויקט כי זה יותר מדי מסוכן בשבילם והם לא רוצים את השמות שלהם בקרדיטים, כדי שהממשלה לא תגלה על זה אחר כך. אפילו שזה רק על חומוס, עדיין יש את הקישור לישראל, ולא היו נותנים להם אישור. הלוואי וזה היה אחרת, בשבילנו ובשבילם".

 

וגם באל.איי

הסרט של אביטל, "מלחמות החומוס", קיבל תנופה עצומה כשהתקבל להיות אחד הפרויקטים באתר Jewcer, שמקדם פרויקטים בעלי זיקה יהודית ונותן הזדמנות למימון המוני (crowd funding) מהקהילה כדי לעזור להשלימם.

 

"המקימים של האתר, אותם הכרתי עוד לפני כן, שמעו על הסרט ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף לפרויקטים של האתר שהיה בשלבי הקמה. ערכתי את הטיזר ועבדתי לבד על הסרט, אבל ההשתתפות נתנה לי פוש ענק כי היה לי דדליין וזה גם נתן לי השראה לגיוס כספים. אהבתי את הרעיון של ג'וסר, להביא את הקהילה היהודית יחד למען מטרה והשקעה בקהילה. הם גם היו תמיכה נהדרת. קיבלתי יחס אישי והיה להם ממש אכפת מהפרויקט שלי. הם בעצם 'חברת ההפקה' שלי, וזה מעולה לבנאדם שעובד לבד על סרט. זה גם עוזר ביצירת קשרים".

 

זה היה נכון מבחינתך לצאת תחת הכותרת של אתר שמקדם פרויקטים "יהודים"? אחרי הכל הסרט שלך לא רק יהודי.

"באמת קצת חששתי שזה יסגור את האופציה להגיע לאנשים אחרים, לא יהודים, אבל החלטתי לשנות את הגישה שלי כלפי העניין. אני מכוונת לגיוס כספים בקהילה היהודית. שמחתי שהקהילה שלי רוצה לתמוך, וגם החברים והמשפחה שלי. זה עדיין הפרויקט שלי ולא רק פרויקט יהודי. היו לי אנשים שרצו להשקיע דרך ג'וסר והם לא יהודים, גם חברים מהמזרח התיכון. בעמוד של הסרט בפייסבוק יש אנשים מכל העולם, לא רק יהודים, גם לבנונים וגם אנשים שאין להם מושג לגבי המזרח התיכון".

 

תחרות החומוס הראשונה של אל.איי התקיימה בתחילת יוני בבית פרטי מפואר המשקיף להרי סטודיו סיטי. התחרות הפכה למסיבה כיפית עם אוכל שתרמו מסעדות שונות מרחבי העיר וכן הרבה חומוס, מוזיקה ופרסים".

 

מה הוביל להחלטה לערוך את "תחרות החומוס הראשונה"?

"עמיר גבעון, ממקימי ג'וסר, הציע שנרים אירוע שיעזור לקדם את הפרויקט ולהגיע למטרה. אורלי שובר ומיקי שולמן, ישראלים לשעבר שחיים באל.איי, הם המפיקים שלי. הם הפיקו את ערב התחרות לגיוס כספים לסרט וזה יצא הרבה יותר גדול ממה שציפינו. חשבתי שיהיו אולי 30 איש, אבל התחלנו להזמין חברים ויותר מ-130 הגיעו. לא הייתה לנו תכנית, פשוט שאלנו חברים ואנשים בפייסבוק אם הם רוצים להתחרות. השופטים היו דן קציר, קולנוען באל.איי בעל בלוג חומוס מאז 2009. הוא התחיל את הבלוג כי הוא התעצבן מביקורות ב- Yelp ששלחו אותו לחומוסיות גרועות. הוא כתב על הסרט בבלוג והצעתי לו להיות שופט בתחרות. דודי כספי, עיתונאי ישראלי באל.איי, היה שופט כי הוא מגדיר את עצמו 'אוהב חומוס', ואבן קליינמן, שפית ומגישת תוכנית הרדיו הפופולארית Good Food בתחנת הרדיו של אל.איי, ."KCRW

 

והמתחרים?

"מדהים שהמתחרים הגיעו עם סטייל של חומוס שונה ומיוחד לכל אחד, והשופטים יכלו לפרט כמה הם שונים. היה מתחרה שהכין חומוס בפעם הראשונה, היה חומוס חריף עם האלפניו, והזוכה, ננסי בולאס, שהיא שפית ובעלת קפה דהב, שזו מסעדה מצרית ובאר נרגילות בווסט אל.איי, הביאה חומוס לימוני במיוחד".

 

יש פוקוס

אביטל נולדה בארץ לאבא ישראלי ואמא אמריקאית. המשפחה עברה לארה"ב כשאביטל הייתה בת חמש. היא גדלה בחוף המזרחי ועברה לאל.איי לפני תשע שנים כדי ללמוד קולנוע וכן כי רצתה לחיות באקלים חם יותר מבוסטון. "אמא שלי אמנית וגם צלמת, ואבא שלי היה חקלאי בארץ וגידל פרחים ובארה"ב עבד בהמון דברים שונים", מספרת אביטל. "כנראה בגלל זה פיתחתי רצון לעשות הרבה דברים שונים וגם יצירתיים. בקולנוע הרגשתי שאני יכולה להסתכל בעולמות של אנשים שונים, להבין אנשים שונים, ליצור משהו, אבל יש לי גם נגיעה טכנית ויצירתית".

 

ולשאלה הקבועה שלנו ב"ידיעות אמריקה" – את מרגישה יותר ישראלית או אמריקאית?

"זו שאלה נוראית. תלוי איפה אני נמצאת. אם אני כאן, מוקפת אמריקאים, אני מרגישה כמו ישראלית. אם אני מוקפת ישראלים, אני מרגישה קצת ישראלית, אבל כנראה יותר אמריקאית, כי אני שמה לב להבדלים ביניהם לביני. אבל אני מרגישה נוח בשני העולמות, סוף סוף. המון שנים לא ידעתי לאן אני שייכת, אבל עם השנים, כשמתבגרים ומבינים מה המטרה של החיים שלי, מי החברים שלי, יש לי פוקוס. אבל דברים תמיד משתנים. אולי בשבוע הבא אעבור לישראל ואתחיל הכל מהתחלה".

 

זאת אופציה?

"תמיד יש אופציה שאעבור לישראל, אבל אני לא יודעת אם לתמיד כי אני לא בנאדם שיכול להישאר במקום אחד יותר מדי זמן".

במסגרת ה"דיי ג'וב" שלה, אביטל עובדת בחברת הפקה גדולה, כאסיסטנטית למנהלת במחלקת פיתוח, בה עובדים על תסריטים מרמת הספר או הרעיון עד לתסריט עצמו. "אני חולמת על חברת הפקה פרטית משלי, שדרכה אוכל לביים ולהפיק סרטים", היא אומרת.

 

אז מה הלאה?

"זה הפיצ'ר הראשון שלי. תמיד יש לי רעיונות נוספים לסרטים הבאים, ואני רוצה לשתף פעולה עם עוד אנשים. מה שמעולה בסרטים דוקומנטרים הוא שאנשים תמיד צריכים עזרה ותמיד אפשר להתחבר לעוד אנשים אם אוהבים את הנושא".

 

אז יש לך בערך חצי סרט ביד כרגע. מה הצעדים הבאים?

"עריכה של הסרט במלואו וגם נסיעה לארץ לצלם את שבירת השיא הבאה. אני רוצה להיות שם בשבירת השיא הישראלית, כי לא הייתי באחרונה וחשוב לי להיות שם בתור יוצרת הסרט. אני ארגיש שהסרט גמור אחרי שבירת השיא הבאה. אנחנו גם רוצים לצלם יותר בלבנון: אנשים, תרבות, איך אוכלים חומוס כאוכל רחוב, ואולי בעוד מדינות במזה"ת, תלוי במידת הסיכון שקשורה בכך".

 

רגע, מתי זה?

"אני לא יכולה להגיד כי זה עדיין סוד, זו הפתעה. הם לא רוצים שהמדיה תדווח על כך ושבלבנון ידעו מראש וינסו לשבור את השיא מיד. לוקח הרבה זמן להתכונן לזה, המון אנשים ואירגון. בלבנון, בית ספר שלם לשפים הכין את החומוס, בערך 300 איש, וצריך גם להביא את השופט של גינס, להזמין את המדיה, לסגור רחוב שלם, לוודא שזה לא חג בשום מקום אחר בעולם וכו' כדי שזה יהיה בחדשות העולמיות".

 

מה התקוות שלך עבור הסרט?

"אני מקווה שהסרט יצליח והרבה אנשים יראו אותו ויהנו ממנו, ושלא רק ישראלים, יהודים או אמריקאים יראו אותו. לא נראה לי כרגע שהסרט יוקרן במדינות ערביות, אבל יש סיכוי שיראו אותו באינטרנט. סרט קצר שלי על קפואירה מלפני כמה שנים הגיע ל-30,000 צפיות ביוטיוב. צפו בו בגרמניה, אבל גם במצרים, ערב הסעודית, פקיסטן, איחוד האמירויות הערביות, וזה נותן לי תקווה. אם האנשים במדינות האלו יכולים לצפות בסרט הקצר שעשיתי, חייבת להיות דרך שהם יצפו בסרט שקשור למזרח התיכון, אפילו אם יהיו הרבה תגובות שונאות".

 

את רואה סיום למלחמות החומוס, או שלדעתך ישראל ולבנון ימשיכו לשבור אחת לשנייה את השיאים?

"כרגע, עם האביב הערבי, אני לא יודעת אם חומוס זה הפוקוס שלהם. או שאולי דווקא כן. קשה לדעת לאן המזרח התיכון הולך, יש תקווה מצד אחד אבל גם פחד שיהיה הרבה יותר גרוע".

 

הסרטים הבאים שלך גם יעסקו במזה"ת?

"נראה קודם איך ילך עם הסרט הזה", מחייכת אביטל. "לא נמאס לי מהנושא, כי כשכל-כך הרבה אנשים מעורבים ואכפת להם מהנושא אז קשה שהוא ימאס. אני לא חושבת שאוכל לעשות סרט על מוות ואנשים שנהרגים. קשה לי עם זה ואני לא רוצה להיות בפוקוס על זה, אלא עם דברים שיתנו יותר תקווה ויצרו קשר בין אנשים. כשנכנסים להרג ולמי הורג את מי, יש יותר ניתוק, ויכוחים על מי צודק, במקום שיחה".