ג'ני מתגוררת במנהטן מזה חמש שנים. יש לה עסק למכירת סידורי פרחים. העסק הצליח והיא הייתה מאוד מרוצה מהתוצאות. אבל בשנתיים האחרונות הכל השתנה: העסק מדשדש וג'ני בקושי מצליחה להרוויח את המינימום הנדרש להישרדות.
ג'ני הגיעה אלי בעקבות המלצה של חברה ואנו נמצאים בפגישה השלישית שלנו.
הוא ישבה מולי מכונסת בעצמה עם כתפיים שמוטות ופנים עייפות.
"תשמע", היא אומרת, "זה ממש לא משנה מה תגיד, אני לא אשמה במצב, זה המצב הכלכלי וגם כל הספקים שלי שפשוט שברו את רוחי והחבר שלי שלוחץ עלי למכור ולחזור לישראל. ועוד משהו: גם בעלי המסעדות שבעבר היו מזמינים כל שבוע סידור פרחים הפסיקו. פשוט נשבר לי כבר מכל ההתנהלות הזאת. כולם מחפפים. לאף אחד אין מילה..."
הסתכלתי על ג'ני. את צודקת, אמרתי, כנראה שבמקום שבו כולם אשמים במצב אין הרבה מה לעשות אז אולי כדאי להרים ידיים ובאמת לעזוב.
ג'ני הסתכלה עלי בתמיהה, "אתה באמת חושב ככה?"
אם את פועלת ממקום של אשמה וכולם אשמים במצב, יש מה לעשות?
"כנראה שלא", עונה ג'ני.
תגידי, האחריות של העסק, של מי היא?
"כמובן שאני אחראית 50 אחוז, והשאר זה העולם. זה לא תלוי בי".
מה ההבדל בין אחריות לאשמה? אני מוסיף להקשות.
"אין הבדל עקרוני", היא עונה, "מי שאשם הוא גם אחראי".
אני רוצה להראות לך משהו מעניין על אשמה ואחריות, כי אשמה ואחריות זה כמו לילה ויום. בואי נסתכל על שני המושגים ונשווה ביניהם: בואי נתחיל בזמן – אשמה מתקדמת בעבר, במה שכבר קרה, ואילו אחריות מתקדמת בעתיד, במה שאפשר יהיה לעשות מעכשיו והלאה...
"נשמע מעניין", היא אומרת.
כשמדברים על אשמה מכוונים לביקורת: אתה אשם! ואילו כשמדברים על אחריות מכוונים לפתרונות: בואו נראה מי אחראי על כל שלב בתהליך ואיך פותרים את הבעיה. מה מקבלים? אשמה יוצרת תקיעות, "אני לא אשם! האחר אשם!" אחריות יוצרת צמיחה: "בואי נחשוב מה אפשר לעשות מעכשיו והלאה בהקשר של המצב הנוכחי".
כשאני מאשים, אני בא ממקום של פחד והתגוננות שלא יאשימו אותי.
כאשר אני אחראי, מקבל עלי אחריות, אני פועל ממקום של ביטחון.
כשאני מאשים אני יוצר ניתוק ומתגונן: "זה לא קשור אלי". אבל באחריות אני יוצר שותפות וביחד.
האשמות נשארות בתחום הדיבורים: "הוא אמר, הוא עשה". באחריות יש מעשים: אני עושה ופועל לתקן. כאשר אני אחראי אני 100% לא פחות ולא יותר. כל אחוז קטן מזה מבטא בריחה מאחריות.
האם את מצליחה לזהות מאיזה מקום את פועלת? אני שואל את ג'ני.
"אני מבינה", היא עונה, "התקיעות שלי יושבת כנראה על העובדה שאני מאשימה את כל העולם כולל את עצמי ובעצם בורחת מאחריות".
מה דעתך לבחור אחרת? אני שואל.
"זאת האחריות שאני לוקחת על עצמי", היא עונה בחיוך.
למה בעצם אנחנו מאשימים אחרים? מה זה נותן לנו?
כנראה שמדובר בצורך פסיכולוגי, הצורך להאשים יושב במקרים רבים על ההרגלים המעכבים שלנו ומספק למאשים תחושת ביטחון, לכאורה, כשלמעשה מדובר בפחד. האשמה מרחיקה את הנושא מהמאשים ומעבירה אותו לאחר. ברמת התחושה, המאשים מקבל סיפוק מיידי לצורך שלו להרגיש שהוא בסדר. והאשמה למעשה היא האליבי המושלם שלנו.
אליבי למה? אליבי לכך שאני לא פועל לעשות תיקון.
כל מה שצריך זה בעצם להסתכל על התוצאה ולראות שהתוצאה היא זאת שמאפשרת לי להאשים. נכון שאני "דופק" לעצמי את התוצאות ולא פועל לתקן, אבל אני לפחות סובל, ולכן לא פועל על מנת לתקן, וקיבלנו את האליבי המושלם.
כאשר פועלים ממקום של אחריות אין אשמה ואין אשמים, פועלים על מנת למצוא פתרונות באמצעות עשייה ולא בדיבורים. פועלים מתוך 100% אחריות ובכך יוצרים צמיחה ופריצת דרך. האם האשמה לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע? בסבירות גבוהה: לא!
לא בכדי אחריות מתחילה בא' ומסתיימת בת'.
אני מזמין אתכם לקחת אחריות.
שלמות זה מבחירה.
ניסים שדה, בעל תוארMA מטעם אוניברסיטת תל אביב הוא מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי ומעביר בניו-יורק הכשרת מאמנים בשיטת "תות" וסדנאות יחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית.
הערות והארות יתקבלו בברכה: nissimsade@gmail.com
.