מתבייש שנפצעתי בשבילכם בלבנון

לפני שש שנים התנדבתי למילואים בלבנון, נפצעתי אנושות והייתי גאה בפציעה שלי. וכיום? אם המדינה היא ציבור אזרחיה וטייקוניה, אז אני מתבייש בפציעה שלי

שוב הגיע היום הזה בשנה, אני עוצם את העיניים ומחייך לעצמי. אני פוקח את העיניים וביד שמאל מלטף את הפנים, מרגיש את הזקן שצמח לי, את העיניים הנפוחות ואת השיער שצומח פרא בירכתי ראשי ומזניח את מרומי מצחי. אני נושם ומתענג על כל נשימה. זו השנה הראשונה שאני לא בארץ בתאריך הזה ולא זוכה לבקר בבית החולים ולהגיד תודה לכל הצוות הרפואי שנלחם עליי. הם גם ככה כבר לא מזהים אותי, עברו הרי כבר שש שנים.

 

לפני שש שנים חייתי עם התל-אביבים בזמן שהגליל הופגז במלחמת לבנון השנייה. למילואים לא קראו לי, אז המשכתי לבלות ולחגוג עם הצרפתים שירו זיקוקים בים ועם הלקוחות בבר, החיים שלי היו דבש. ואז נפל טיל במושב שלי בגליל, מושב שלא קשור לקו עימות, מושב שלא קשור לכלום, מושב שמסמל רוגע, נחת ואהבה.

 

לפני שש שנים התנדבתי למילואים והצטרפתי ליחידה שלי בלבנון. למשפחה סיפרתי שאני באימון בגולן ושנגמרה לי הבטרייה בנייד. הגעתי לימ"חים וגיליתי ששנים של הזנחה השאירו אותי ואת החברים שלי בלי ציוד תקין להילחם איתו ובלי ציוד רפואי תקין לחבוש איתו או חס וחלילה להציל חיים איתו. ימי הכנה לקראת הכניסה ללבנון גילו לי שאף אחד בפיקוד לא מבין באמת במה שקורה בשטח. הבנתי שאוכל לסמוך רק על מי שאיתי כתף אל כתף. 

 

לפני שש שנים נפצעתי אנושות. הרכב שבו הייתי חטף פגיעה ישירה של טיל נ"ט ואני לא הצלחתי להימלט מהכלי כי פתח המילוט היה תקוע בעקבות הזנחה של שנים. אותם האנשים שהשאירו אותי בלי ציוד תקין, השאירו אותי ללא יכולת להימלט על חיי. למזלי, אחיי לקרב חילצו אותי מהכלי וצוות חילוץ משוריין עשה דרכו אלינו במהירות הבזק. לגבול הגעתי עם טיפות דם אחרונות והועמסתי על מסוק בדרכי לרמב"ם.

 

 

"תלמד לבכות בוועדות"

לפני שש שנים הגיע קצין העיר לבית הוריי ואמר להם להזדרז כדי שיוכלו להיפרד ממני. עשרה ימים של חוסר הכרה, אינספור ניתוחים ומאבק עיקש של הרופאים על חיי במאבק שנראה לעיתים כמאבק עקר, אך הרופאים בשלהם המשיכו ולא נכנעו עד שיצאתי מכלל סכנה. חודשים ארוכים שכבתי בבתי חולים, בעוד אף אחד לא מבין איך נשארתי בחיים ואף אחד לא מאמין שאהיה מסוגל לעשות משהו עם עצמי אי פעם.

 

לפני שש שנים הייתי גאה בפציעה שלי. ניצחתי את הטיל הקטלני בעולם והשארתי אותו שרוף ומפוזר על האדמה. "אותי אף אחד לא ישבור", אמרתי והאמנתי בכל לבי. בכאב אינסופי יצאתי להיאבק בנכות הפיזית שהותיר בי המפגש עם הטיל. את הריפוי בעיסוק עשיתי עם גיטרה ביד או מול הפסנתר. הרגליים למדו ללכת עם הזמן, ועם הזמן הפסקתי לשמוע פיצוצים ולראות אש בכל פעם שעצמתי את העיניים.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

כולנו בסירה אחת. מונולוג של מילואימניק / שמעון גל לוי

מישהו הפסיק את הזרם לחברת החשמל / אמנון פורטוגלי

 

לפני שש שנים איבדתי את האמונה בכם. כשסיפרתי לכם שרופאי אגף השיקום מעבירים אותי ויה דולורוזה, אמרתם שאני מגזים. סיפרתם לי על השכן והאבא של החבר עם הוולבו ושמעכשיו אני אהיה עשיר אז מספיק להתבכיין. התעקשתי להמשיך ולספר לכם שאני מרגיש אבוד בהתמודדות מול המערכת ואתם התעקשתם שאני טפיל ושאני רק מנסה לסחוט עוד כסף מהמדינה. "אתה זה שבחר להתנדב. אף אחד לא קרא לך", חזרתם ואמרתם. כשסיפרתי לכם שרוב מי שאתם מכירים כנכי צה"ל הם אותם אלו שהזניחו את הימ"חים ואת הציוד שהיה אמור להגן על חיי, אלו שלא דאגו שפין מסריח יהיה תקין כדי שפתח המילוט ייפתח. אתם אמרתם שהגיוס הוא חובה ועל כן מגיעות להם כל הזכויות. "תלמד לבכות בוועדות", המלצתם. גיליתי שגם אני וגם אתם מוכנים להקריב אותי למען המדינה.

 

 

"הם מתים על גיבורים כמוך"

לפני ארבע שנים התקבלתי לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק אחרי שלא קיבלו אותי למרכז הבינתחומי בהרצליה בטענה שאני לא עומד בסטנדרטים האקדמיים. לא האמנתם לי שלא קיבלו אותי, "הם מתים על גיבורים כמוך", אמרתם והסכמתם שכנראה לא עמדתי בסטנדרטים האקדמיים ושאין שום סיבה שמוסד כה רם ילך לקראתי.

 

לפני שנתיים נמאס לי לחיות בגולה והחלטתי לחזור לארץ ולעשות מוזיקה כמו שתמיד חלמתי. את השירים שלי לא הסכמתם לנגן בארץ, טענתם שאני רועש מדי ושהטקסטים בוטים מדי. לנגן איתי גם לא הסכמתם, אמרתם שאני לא מקצועי מספיק וכשכבר הייתה לי להקה לא נתתם לי להופיע. לא הצלחתי להבין איך בחו"ל זכיתי לכל כך הרבה כבוד, הזמנות לאירועים ומסיבות, הזמנות להופיע ולהרצות, ובארץ לא זכיתי לכלום חוץ מהזכות להיפצע בעבורכם. ייאמר לזכותכם שפעם בשנה אתם יוצרים איתי קשר מהעיתון ומהרדיו ורוצים סיפור שיהיה לכם למהדורת יום השנה למלחמה. במלחמה הבאה אני מבטיח להשתדל יותר למות כדי שעורכי גלגל"צ יוכלו לעשות ממני שיר ליום הזיכרון.

 

את השורות האלו אני כותב לכם מברלין, אחרי שיצא לי להופיע וליצור כמעט בכל הצד המערבי של העולם. הזמנות להופעות מגיעות כל הזמן ומוזיקאים מציעים לי שיתופי פעולה על בסיס קבוע. אפילו להתעניינות מאנשי תעשייה אני זוכה. כשאני מספר להם שלא נתנו לי בכלל להופיע בארץ הם לא מאמינים לי. כשאני מסביר להם למה יש לי כל כך הרבה צלקות על הגוף הם מתנהגים כאילו נפצעתי בזמן שהגנתי עליהם. מכל המקומות שיכלו להיות, בגרמניה, המדינה שרצחה את כל המשפחה שלי, זכיתי להכי הרבה כבוד כאדם, כיוצר וכמוזיקאי.

 

 

את השורות האלו אני קורא שוב ושוב ומנסה להבין איך הגענו למצב הזה בכלל. איך הצלחתם להשתלט לי על המדינה ולהציף אותה בבינוניות ובפחדנות? איך הצלחתם לפלג ולהשניא כל פלח בציבור? איך הצלחתם למוטט כלכלה ולהרוס כל שמץ של תרבות והעשרה חברתית? איך הצלחתם לגרום לי להתבייש להיות חלק מכם?

 

נלחמתי על הוועדים והטייקונים?

אני שואל את עצמי: מה זה "המדינה" שיצאתי להגן עליה? האם המדינה היא המוסדות שלה? האם יצאתי להגן על ביטוח לאומי שמתעלל בנכים ובניצוליֿ שואה, או על משרד האוצר שסוחר באוצרות המדינה כבנזיד עדשים למען קידום פקידיו, או על מערכת הביטחון ששימנה וכיסתחה את עצמה לדעת בזמן שללוחמים בחזית לא היו תחבושות? אם המדינה היא מוסדותיה אז אני מתבייש בפציעה שלי.

 

האם המדינה היא ציבור אזרחיה? האם יצאתי להגן על חברי הוועדים שהלאימו את נכסי המדינה לעצמם? או על החרדים שמסרבים לעבוד ומכים זקנים ונשים ככת הזויה? או על השמאלנים שמוכנים להקריב אותי כדי שהם יוכלו להמשיך לגור ביפו? או על הימנים שמוכנים להקריב אותי כדי שהם יוכלו להמשיך לגור בשטחים? האם יצאתי להגן על האלימים, הבורים, הגזענים, הפחדנים, המשתמטים והשקרנים? אם המדינה היא ציבור אזרחיה אז אני מתבייש בפציעה שלי.

 

האם המדינה היא כלכלתה? האם יצאתי להגן על הטייקונים שיצאו להרפתקאות על חשבון הפנסיה של הציבור? האם יצאתי להגן על הבנקים והמוסדות שעשו יד אחת עם הטייקונים? האם יצאתי להגן על חברות הסלולר שגנבו כסף מהלקוחות? האם יצאתי להגן על בעלי הדירות שסוחטים שכר דירה לא פרופורציונלי וממוטטים את הצעירים? אם המדינה היא כלכלתה אז אני מתבייש בפציעה שלי.  

 

החלום של סבא

האם המדינה היא החלום שהיה לסבא שלי ולחבריו? האם יצאתי להגן על מה שסבא שלי נלחם להשיג אחרי שאיבד את כל משפחתו? האם יצאתי להגן על החופש לדבר עברית? האם יצאתי להגן על החזון של הפרחת שממות? האם יצאתי להגן על השאיפה לקבץ גלויות? האם יצאתי להגן על הרצון ליצור תרבות פתוחה ומשגשגת, כר פורה לאנשי רוח, אמנות ומדעים? האם יצאתי להגן על הפוטנציאל הגלום במדינה יהודית דמוקרטית? האם יצאתי להגן על האחוז הבודד בקרב הישראלים שנושא בנטל וממשיך ליצור ולחלום? אם המדינה היא החלום שהיה לסבא שלי וחבריו אז אני גאה בפציעה שלי.

 

תרגישו חופשי לקרוא לי בכל שם גנאי שתרצו, העובדה המאוד פשוטה היא שאת הטיל ירו עליי מקדימה ואת הסכין אתם סובבתם לי מאחורה.

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il