ג׳ולבריטי

אלישה פוסט הבינה את מקומה בעולם לאחר ביקור בפולין ובישראל

אם זה מתחיל באות J, יש סיכוי טוב שאלישה פוסט מעורבת בזה. אלישה היא ״ג׳ואיש אדבוקט״ מטעם אינספור אירגונים יהודיים, ״ג׳ואיש קואורדינטור״ של גאלות וערבי גיוס כספים יהודיים רבתי, ואפילו התמודדה פעם על התואר של "מיס ג׳ו-מריקה״ (במסיבת תחפושות). כשפוגשים אותה במסיבות של המי ומי היהודי, היא מציגה את עצמה בתור ״ג׳ולבריטי״.

 

מה בעצם עושה ״ג׳ולברטי״?

"ג׳ולבריטי זאת מילה חדשה שלמדתי, שמסכמת יפה את השאיפות והפעילויות שלי, אבל אפשר לקרוא לזה גם ׳אשת חברה יהודית׳. 'את מכירה מישהו ש...?' זה מה שאני עושה, בגדול. המון אנשים פונים אלי, כי בזכות התפקידים שמילאתי בשלל אירגונים יהודיים, יש לי הרבה קשרים. איזה תפקידים? עד לאחרונה הייתי הנשיאה של ׳קבוצת הצעירות׳ של אירגון הנשים הציוניות של אמריקה, 'הדסה', והיום אני עוזרת להם בתיאומי תקשורת. אני מנהלת המדיה של 'קרן אביחי' בניו-יורק, אירגון שמשקיע עשרות מיליוני דולרים בשנה בחינוך יהודי בארה״ב ובישראל. אני מתאמת מדיה חברתית בישראמריקה, מייחצנת את ׳טיול הראפטינג למנהיגות היהודית׳ מטעם אירגון YJLC, חברת ועד באירגון Young Jewish Presidents, ולאחרונה הציעו לי תפקיד במועצה האיזורית של הדסה - סליחה, נגמר לך המקום?”

 

איך הקריירה שלך כ״ג׳ולבריטי״ התחילה?

“נולדתי וגדלתי בלונג איילנד, ובתור יהודיה בארה"ב תמיד הרגשתי שאני מיעוט, מישהו שלא בדיוק שייך. כשהייתי בת 16, נסעתי עם תנועת נוער יהודית קונסרבטיבית, USY, לביקור בפולין ובישראל. כשנחתנו בשדה התעופה הישן של בן גוריון, לעולם לא אשכח איך, עם דמעות בעיניים, ירדתי על הברכיים ונישקתי את מסלול ההמראה, ותרמיל הגב שלי התהפך ונתן לי מכה בגב הראש. באותו רגע הבנתי את מקומי בעולם: לכאן העם שלי שייך, כאן יש הגיון לקיום שלי ולכאן אני צריכה לכוון את המאמצים שלי. אז ישר אחרי הקולג׳ התחלתי לעבוד עבור ׳תגלית׳. דרך תגלית, מצאתי משרה בגיוס כספים ואירגון אירועי צדקה למען מוסד לילדים נכים בר״ג, ודרך התפקיד הזה נפתח בפניי פתאום עולם שלם של אירגונים יהודיים. כל אירגון התחבר לאירגון הבא. סבתא שלי הכירה לי את אירגון הדסה, והפכתי מאד פעילה בקבוצת הצעירות. כך, לאט לאט, התחלתי לעבוד עם אירגונים שונים, צברתי קשרים, הכרויות, והתחלתי לחבר בין אנשים".

 

מה היה ההישג הכי משמעותי שלך בתור "ג'ולבריטי"?

"באופן כללי, הציונות, ישראל והקהילה היהודית בארה"ב הם נושאים שמאד קרובים לליבי, וזה שאני יכולה לחבר אנשים, להניע ולערב אותם באירועים ואירגונים שפועלים לתמיכה ביהדות, זה תמיד דבר גדול עבורי. 'יהלומי הכתר' שלי, ההישגים שאני הכי גאה בהם, הם העבודה שלי בתגלית, שדרכה עזרתי לשלוח 100,000 צעירים יהודים לביקור בישראל, או זה שהנהגתי את קבוצת הצעירות בהדסה... אבל זה שיוצא לי לפעמים לשבת ולדבר פנים אל פנים עם ענקים כמו אלן דרשוביץ', או אלי וויזל, הם רגעים בעלי משמעות אישית עצומה עבורי. אלה הגיבורים שלי, האנשים שאני באמת הכי מעריצה. יש לי אפילו טי-שירט עם תמונה של גולדה מאיר מודפסת עליה".

 

מה היה הרגע הכי קשה בדרכך המקצועית?

"כשעבדתי בתיאום והפקה עבור קק״ל, יצא לי לארגן אירועים בהשתתפות ח״כ דליה איציק, דוברת הכנסת דאז, שאחד משומרי הראש שלה היה במקרה גם חבר טוב שלי. כשהבוס שלי, ראש קק״ל בארה"ב, ניסה להציג אותי בפניה, חלפתי ליד כבוד השרה בלי להבחין בה אפילו ורצתי ישר לחבק את החבר שלי... אופס! או פעם אחרת הייתי במעלית, בדרך לפגישה חשובה, וסיפרתי לחברה בטלפון על האנשים החשובים שאני עומדת לפגוש. רגע אחרי גיליתי שהאנשים החשובים האלה היו איתי במעלית. כשאתה פוגש הרבה אנשים חשובים יש לך הרבה הזדמנויות להביך את עצמך".