מפות אינסטגרם: להפוך מציצנות לסקרנות

עוד צעד לחשיפה מוחלטת: אינסטגרם לא רק מציגה את התמונות, אלא גם את המיקום שבו התמונה צולמה. עוד צעד שיעלים את הפרטיות או דרך ללמוד על תרבות זרה?

אינסטגרם התחדשה לאחרונה בגרסה הכוללת מיפוי גיאוגרפי, שמאפשרת למשתמשי האפליקציה הפופולרית ליצור קולאז' מרתק של צילומים ממקומות שונים ברחבי העולם ולתעד את חייהם. זוהי תוספת מרעננת למדי לאפליקציה משום שהיא משדרגת את הפונקציונליות של החיפוש ומאפשרת לאחזר מידע מעניין על בסיס מיקום גיאוגרפי ועל ידי כך עושה צעד נוסף בחיבור הווירטואליזציה למציאות היומיומית.

 

 

אך יש בתוספת הקטנה-גדולה הזו גם משהו מיוחד בהרבה: היא מאפשרת לכפר הגלובלי להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר ככזה שמקשר בין אנשים ממקומות רחוקים להפליא, פיזית אבל גם תרבותית. למעשה, היא מוסיפה שכבה חדשה של פרשנות לצילומים שאנשים מפרסמים, ומאפשרת לנו לחוות את העולם במקומות שונים ובתרבויות שונות. נקודות הדמיון והשוני מקבלות משמעות עמוקה כשהן מוצמדות למושגים של מרחב גיאוגרפי.

 

 

שירותים מבוססי מיקום בכלל וכלי שיתוף העושים שימוש במיפוי גיאוגרפי בפרט (Geotagging), מניחים את התוכן שהמשתמשים מייצרים ברשתות חברתיות על גבי תבנית-מציאות והופכים אותו ממידע כללי ואנונימי משהו, למידע בעל ערך רב יותר. בעוד שצילומים מסויימים עומדים בפני עצמם כמעניינים במיוחד או משעממים במיוחד (רמז: צילומי תינוקות של אנשים שאינכם מכירים) - הקישור בין הצילום למקום שבו צולם עשוי להוסיף רובד נוסף של פרשנות לתמונה. ילדים הם ילדים בכל מקום בעולם, אבל המשחקים שלהם, הסביבה שבה הם גדלים, אפילו בתי הספר שלהם - שונים ממקום למקום.

 

 

מאז ומתמיד מתעניינים בני-האדם (רובם, בכל אופן) בחייהם של אחרים. היכולת להציץ, הגם אם באופן מבויים ומעושה, אל חייהם של אנשים אחרים ואל עולמם הפנימי, הכמוס והנסתר על פי רוב, היא זו שמניעה תופעות חברתיות ותרבותיות רבות, מתוכניות הריאליטי ועד הקולנוע המשחזר, לפי חלק מהתיאורטיקנים של חקר התרבות, את חוויית המציצנות.

 

לא פלא אפוא שהאינטרנט מחזקת ונותנת תוקף למציצנות הזו, תוך הפיכתה ללגיטימית. כך אנו צורכים פיסות מידע מחייהם של אחרים מבלי לחוש אשמה: צילום אישי, סטטוס חושפני, ציוץ מלא רגש, כל אלה חלקים שאילולא הרשת היו נותרים כמוסים, ולפעמים טוב שכך. ההצמדה של צילומים לא מסומנים ולא אישיים על רישות (Grid) גיאוגרפי, היא בדיוק מה שחסר כדי לקחת את התופעה הזו לשלב הבא ולהפוך את המציצנות לסקרנות, את הפרטי לחברתי. במקום לראות מה אדם X אוכל לארוחת צהריים במשרד, אנחנו יכולים ללמוד מה דפוסי האכילה של אנשים במקומות שונים בעולם. כך למשל גיליתי שהארוחות הקאז'ואליות של חבריי החיים באסיה הן בריאות, מאוזנות ומוקפדות, בפרט כשמשווים אותן לג'אנק פוד שחבריי הישראלים אוכלים למכביר.

 

 

הרקע של הצילומים יכול להיות מרתק לא פחות ממושא הצילום עצמו, ברוב המקרים אפילו יותר. פחות מעניין לראות צילום של (עוד) ילד על חוף הים, יותר מעניין לראות איך ילדים ממקומות שונים בעולם מעבירים את שעות הפנאי שלהם ומה אופיו של הבילוי המשפחתי בתרבויות שונות ובמקומות שונים בעולם. השוני הוא זה שמעורר פליאה, עניין, סקרנות, חיוך. הוא כבר לא רק פרטי ומציצני, הוא כבר עמוק יותר ובעל משמעות להבניית זהות של אני מול האחר. חשיבות דומה יש גם לנקודות הדמיון בין תרבויות שונות. למשל, בתוך ימים ספורים של שימוש בכלי המיקום של אינסטגרם, למדתי שמשרדים נראים כמעט אותו הדבר בכל העולם, ושתרבות העבודה המשרדית המודרנית (מול מחשב ואינטרנט כמובן) מתאפיינת בדפוסים שגרתיים וחוצי תרבויות. למעשה, כשזה מגיע לעבודה שלנו, כולנו - ולא משנה היכן אנו חיים - דומים אחד לשני, כאילו היינו אחים-תאומים בכפר הגלובלי. זה נתון מרתק, מדכא ומפליא באותה מידה, שמראה כמה תרבות העבודה מעצבת אותנו ואת היומיום שלנו וכמה היא יכולה להיות מנותקת תרבות ומקום.

 

כך שלא מדובר בעוד פיצ'ר קטן וזניח אלא במהפיכה של ממש בתחום צריכת המידע והמשמעות שמוצמדת אליו. הרישות הגיאוגרפי של אינסטגרם מזמין חקירה סוציולוגית ואנתרופולוגית, ואין ספק שהוא פותח מרחב חדש לגמרי לסוג חדש של מחקרי תרבות וחברה. דרכו אפשר ללמוד, בין אם בצורה אקדמית, מחקרית ומקצועית ובין אם בצורה "חובבנית" ובשביל הכיף ותו-לא, על השוני ועל הדמיון שבין תרבויות שונות. באמצעות פיצ'ר אחד פשוט וקטן, שהולך והופך להיות רכיב חובה בכל רשת שמכבדת את עצמה, חוזר המרחב הווירטואלי להיות מה שהוא באמת - הרבה מאוד אנשים, מהרבה מאוד מקומות, שמתכנסים לרגעים משותפים בכפר הגלובלי של האינטרנט. בסופו של יום, תמונה שווה אלף מילים, אבל תמונה עם תיוג מיקום שווה הרבה יותר.