השנה היתה 2008 וריח של שינוי נישא באוויר. ברק אובמה, המועמד האפרו-אמריקני הראשון, רץ לנשיאות מטעם הדמוקרטים כנגד ג'ון מקיין הרפובליקני והמועמדת הססגונית שלו לסגנית הנשיא, היישר מאלסקה.
אובמה היה גם הראשון לגייס לצידו את האינטרנט החברתי, שצבר תאוצה בדיוק אז, וגלי ההדף לא איחרו להגיע. הניו יורק טיימס הכריז על אובמה כיורשו של ג'ון פ.קנדי בכך שהשתמש במדיה חדשה שלעולם תשנה את הפוליטיקה. במקרה של קנדי זו היתה הטלוויזיה, ועבור אובמה – האינטרנט.
לא הזיקה לפופולריות ולוויראליות של אובמה העובדה שאשה אחת, עטויה ביקיני וחמושה בשירי פופ דביקים, שרה ביוטיוב על אהבתה למועמד הטרי. השחקנית אמבר לי אטינגטון, אותה תזהו בשם "אובמה גירל", זכתה לתהילת רשת ב-2007 בעקבות הסרטון "יש לי קראש על אובמה". הסרטון, עם 25 מיליון צפיות נכון להיום, לא רק מצחיק - בדיעבד הוא גם עזר לחיזוק תדמית הסלבריטי המוערץ שדבקה באובמה.
היום, רגע לפני הבחירות הבאות לנשיאות מול המועמד הרפובליקני מיט רומני, האם השכיל אובמה לנצל את הפופולריות שלו ברשת?
ארבע שנים הן הרבה זמן בפוליטיקה, אבל בשנות אינטרנט, הן נצח. כיום הרשת חברתית מאי פעם, עם אלמנטים שיתופיים שעוקבים אחרי המשתמש לא רק ממחשב למחשב, אלא גם בטלפון, עם פלטפורמות שיודעות איפה אנחנו נמצאים ומה כדאי לנו לעשות.
שני המועמדים למדו לנצל זאת עם אפליקציות שמכילות את כל מה שצריך המתנדב בקמפיין לנשיאות – מעין משרד גיוס נייד ומקוון, שמתאים גם למחשב הביתי וגם לסמארטפון. אפליקציית Dashboard של אובמה וגם MyMitt של רומני מאפשרות למתנדבים לארגן אירועים והסעות להצבעה למשל, הכל מתוך הפלטפורמה החברתית שעוצבה במיוחד בשביל לחזק את כוחם של מתנדבי המטה - רובד התמיכה החינמי עליה רוכב המתמודד עד לצמרת.
המטה הרפובליקני הלך אפילו צעד נוסף קדימה ויצר את ה-Social Victory Center (המרכז החברתי לניצחון), אפליקציית פייסבוק שמאפשרת לחברי פייסבוק תומכי רומני לנהל את התנדבותם בתוך הרשת החברתית. עם הקלדת המיקוד, המדינה ומספר הטלפון, האפליקציה תציג חדשות מאיזור המגורים ואירועים מהסביבה בתצוגת מפות גוגל. הדגש בשתי האפליקציות הוא על לוקליזציה, הבאת מידע מקומי ורלבנטי בלבד למתנדבים, תוך שימוש מושכל בפלטפורמות סטייל פייסבוק, גוגל מפות ופורסקוור. זאת בנסיון להפוך לחלק מהותי מהעולם המקוון של המצביעים, במקום סתם עוד ספאם בחירות.
במטה של רומני עוד עבודה רבה לפניהם, אם הם רוצים להדביק את הפער שנוצר בעקבות הנסיון המצטבר של אובמה מהבחירות הקודמות. אומנם 4.6 מיליון עוקבים בעמוד הפייסבוק של רומני זה מרשים, אך לעמוד של אובמה, אותו העמוד מהבחירות הקודמות, הצטרפו כבר 27 מיליון. משעשע לציין, כאנקדוטה, ששני המתמודדים בחרו לתמונות הקאבר תצלומים עכשויים אבל דהויים, שנראה כאילו צולמו באפליקציית צילום הרטרו אינסטגרם, מה שמראה ששני המועמדים מבינים את השפה העכשווית של הרשת ומנסים לדבר אותה.
גם בטוויטר מדובר בפער של 878 אלף עוקבים אחרציוציו של רומני, לעומת 18 מיליון שעוקבים אחרי אובמה. ככה זה שמשכילים לטפח בהמשכיות את אותם העמודים במשך ארבע שנים.
כדי לצמצם את הפער, המטה של רומני מנסה להתמתג כפונה לבוחרים המקוונים אף יותר ממטה אובמה. אפליקציית "Mitt’s VP", למשל, הבטיחה למי שיתקין אותה גילוי מוקדם של זהות סגן הנשיא הרפובליקני. למרבה האכזבה, האפליקציה אחרה בשבע שעות את ההכרזה, והעולם גילה את פול ראיין דרך הטלוויזיה ואתרי החדשות. אם להיות הוגנים, בבחירותה קודמות גם זהותו של סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, דלפה לעיתונות הרבה לפני שהודעות הסמס נשלחו לתומכי המטה. אבל החשיבות האמיתית באפליקציה מסוג זה היא יכולתה לאסוף פרטים על מתעניינים בבחירות שאלו נותנים מרצונם החופשי.
הסקר גם מגלה כי בקמפיינים המקוונים, אחד הנושאים המקודמים ביותר על ידי המועמדים הוא המצב הכלכלי. בעוד שרומני מתרכז בצורך ליצירת עוד מקומות עבודה, אובמה מעלה את הצורך בהשקעה במעמד הביניים. שניהם, כמובן, מתעסקים המון בסוגיית המיסים. בנוסף, אובמה פונה הרבה יותר לקהילה ההומו-לסבית בארה"ב וללטינים אמריקנים. הגולשים, לעומת זאת, הכי מתעניינים ומגיבים לפוסטים שקשורים לזכויות נשים (בעיקר בנושאי הריונות והפלות) וחיילים משוחררים.
בנוסף, הסקר חושף נקודה מעניינת: בעוד שהקמפיינים של שני המועמדים חולשים על פלטפורמות חברתיות רבות, שניהם נמנעים מלהגיב, להעיר או לפרסם מחדש תגובות של גולשים. אפשר להסיק מכך שלמרות שהמועמדים מתהדרים בכובע הרשת החברתית, הם עדיין לא לגמרי מבינים את כוחה הדמוקרטי, בה גם גולש אנונימי יכול לייצר עניין רב בבחירות (ע"ע ה"אובמה גירל").
ושנית, ייתכן שלמרות שכולנו רוצים שהפוליטיקאים ידברו איתנו בגובה העיניים, אולי מנהלי הקמפיין עלו על משהו בכך שהם לא מתייחסים לתגובות הגולשים: עם כל הכבוד לרשת החברתית, כולנו היינו רוצים לחשוב שמועמד לנשיאות עסוק מכדי לענות לתגובות שלנו, לעשות לנו לייק, או לעקוב אחרינו בטוויטר.