נא להתרכז!

מומחית לבעיות קשב וריכוז מישראל מגיעה לביקור בארה"ב כדי לקדם את מודעות הקהילה הישראלית לקשיים בהם נתקלים ילדים עם הפרעות קשב ובני משפחותיהם

לפי מחקרים עדכניים, כעשרה אחוזים מילדי העולם המערבי מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. ב-2010 המדד בארה"ב עמד על 10.5% מכל הילדים בגילאים 17-4, שזה אומר 10.4 מיליון ילדים, רבים מהם מטופלים בסמים כמו ריטלין, ואחוז המאובחנים מוסיף לעלות בקצב של 5.5% בשנה.

 

משמעות הנתונים האלה שנויה במחלוקת חריפה. מה הסיבה לכך שעשרה מיליון ילדים צריכים פתאום לקחת תרופות משנות התנהגות? האם "הפרעת קשב וריכוז" היא באמת הפרעה, או שלב התפתחותי נורמלי שהפך לבעייתי בתרבות הנוכחית? האם התרופות משפרות את חיי הילד או מזיקות לו? ואם אחד מכל עשרה ילדים מטופל, מה תעשו אתם, הורים או הורים לעתיד, כשהמורה תקרא לכם לשיחה?

 

אלו כמה מהשאלות שהפסיכולוגית הישראלית עינב קשר, המגיעה השבוע לסיבוב הרצאות בארה"ב, מתייחסת אליהם בספר "אנחנו הדי.ג'יי.אים". קשר, מומחית בהפרעות קשב וריכוז, ניסתה לבטא את חוויותיו של ילד עם בעיות קשב, אותן היא עצמה מכירה ממקור ראשון. הספר כתוב באותיות גדולות ומנוקדות, בשפה פשוטה וישירה הקולחת מפיו של גל, תלמיד בבית הספר היסודי המתקשה בלימודים ונשלח לפסיכיאטרית לאיבחון בעיות קשב או ADHD, או כמו שהוא קורא לזה, די.ג'י.די. בתהליך האיבחון וההבנה, גל ובני משפחתו לומדים דברים חדשים על עצמם ומתמודדים עם בעיות ישנות באור חדש.

 

"אני עובדת עם המון מבוגרים וילדים שסובלים מהפרעת קשב", מסבירה עינב, "ורציתי משהו שגם ילדים יוכלו לקרוא בקלות ולהתחבר אליו ברמה הרגשית, ודרך זה לקבל מידע שהוא רפואי אבל גם חווייתי ויומיומי". הספר נכתב אחרי שבתה של עינב אובחנה גם היא עם הפרעת קשב. "תמיד היה לי ברור מה קורה איתה, אבל אחרי האיבחון הרשמי גם אני הייתי צריכה לעבור איזה תהליך וממנו נולד הספר".

 

ADHD, ראשי התיבות של הפרעת קשיי ריכוז והיפראקטיביות, מתבטא בהקצנה של התנהגות נורמלית אצל ילדים – אי יכולת להתרכז, לשבת בשקט, התנהגות אימפולסיבית, קושי לשלוט בגוף הנע בלי מנוחה. בנוסף, כ-60% מהילדים הלוקים בהפרעה זו ממשיכים לחיות איתה גם לאחר גיל ההתבגרות. הסיבות להתנהגות זו מיוחסות לליקוי כימי במוח, המונע מתהליכי חשיבה ממושכים להשלים את מסלולם ולהגיע ליעדם, כמו מכבש שנגמר לו הדלק באמצע סלילת כביש חדש – כך מתארת עינב את המצב בספרה. התוצאה היא "המון כבישים שלא מגיעים לשום מקום" וניסיונות זריזים ויצירתיים לקיצורי דרך. ואכן, ילדים עם הפרעות ריכוז וקשב לעיתים קרובות יוכיחו את עצמם כבעלי חשיבה יצירתית ומלאת דמיון, אבל, אומרת עינב, "אחת הטרגדיות הגדולות היא שהם מאד מתקשים לממש את הרעיונות היצירתיים שלהם". ומהצד המוכר יותר: הילדים זזים ללא הפסקה, לא מסוגלים לשבת במקום, מתקשים להתרכז, קופצים מנושא לנושא. זה לא תמיד נראה אותו הדבר. ילדים מסויימים דווקא לא מתקשים מאד בלימודים, אבל הם סובלים מבעיות חברתיות. לפעמים הילד תזזיתי ומרעיש, לפעמים הוא שקט, אבל מפוזר וחולמני. אצל בנות, שבשל נורמות חברתיות נוטות להשתולל פחות, המאפיינים נוטים להיות סמויים יותר ולעיתים קרובות יתגלו רק בשלב מאוחר יותר. כמעט בכל המקרים יופיעו כמה מהתסמינים יחד. כשהן אינן מאובחנות, ההתנהגויות האלו מתפרשות לעיתים קרובות כעצלנות, חוסר אכפתיות וחוסר אחריות, מרדנות ועוד.

 

בעוד גל, הילד בספרה של עינב, מתחיל בטיפול, אמא של גל, שהייתה גם היא "ילדת פרא", עוברת תהליך משלה. "תראי, ד"ר מנור, אני לא רוצה לעשות מזה עניין גדול מידי, גם אני הייתי... כלומר אני בעצם... עדיין... בדיוק כזאת". היא אומרת לפסיכיאטרית. זה לא מקרי, עונה הפסיכיאטרית, ההפרעה היא תורשתית.

 

"לחלק מההורים שהגיעו אלי לטפל בילד, ופתאום גילו שגם להם יש הפרעת קשב, הייתה ריאקציה רגשית נורא חזקה", מספרת עינב, "בכי, כעס, הכחשה... זאת לפעמים רעידת אדמה עבורם. זאת הפרעה שקשורה לוויסות, לשליטה באימפולסים. אנשים איבדו את העבודה שלהם כי ענו לבוס שלהם באימפולסיביות. הם איבדו את בני הזוג, כי לבן הזוג נמאס מהבלגניסטיות שלהם", מבוגרים שלא עברו אבחון וטיפול מייחסים את הקשיים והכשלונות הבלתי נמנעים האלו לפגמי אופי ואישיות מהותיים. הטיפול במבוגרים בא לבנות מחדש את סיפור החיים שלהם ולתקן את האשמה, החרדה והערך העצמי הנמוך, מה שמאפשר להם גם להיות הורים יותר מבינים לילדים שלהם.

 

למרות כל ההתעסקות, ולמרות העליה הדרסטית במספר המאובחנים, עינב מעידה כי מערכות החינוך והבריאות בישראל ובעולם עדיין לא ערוכות להתמודד עם הנושא. "קשה להאמין", היא אומרת, "אבל היום, ב-2012, התמודדות עם הפרעות קשב היא לא חלק מההכשרה של מורים בבתי הספר. פסיכולוגים מסיימים תואר שני טיפולי, מבלי שהפרעות קשב יהוו חלק מההכשרה שלהם".

 

בגלל החוסר במומחים, ילדים שסובלים מבעיות שונות – כמו משבר בבית, טראומה, אלרגיות, בעיות שמיעה – מאובחנים אוטומטית עם הפרעת קשב ומקבלים תרופות שלא עוזרות להם, ומצד שני, "קורה שילד מגיע לבית הספר ואף אחד לא חושד שיש לו בעיות קשב. בגן הכל היה בסדר. אבל בכיתה הוא מתקשה לציית ולשבת בשקט, וכתוצאה הוא מפתח מה שנראה כמו בעיות התנהגות. וכאן מתחיל מעגל הקסמים... שולחים את הילד לפסיכולוג ובגלל שמרבית הפסיכולוגים לא עוברים הכשרה ספציפית בהפרעות קשב, הם מייחסים את ההתנהגות שלו לבעיות רגשיות כאלו ואחרות. לפעמים עוברות שנתיים-שלוש עד שהילד מגיע לאיבחון ולטיפול הנכון, ובינתיים, ילד שהיה יכול לחבב את בית הספר ולהתפתח בו לומד לשנוא את המקום, ובמקום לפתח ערך עצמי הוא מכיר את עצמו כאחד שלא הולך לו כלום".

 

השאיפה לתקן את המערכת הפך למסע צלב פרטי עבור עינב. "אם הייתי יכולה לשנות דבר אחד, הייתי מתחילה מכל האנשים שנותנים שירות ומהאנשים שמלמדים אותם. הייתי רוצה שבבתי ספר להוראה, לרפואה, לפסיכיאטריה, ילמדו לא רק איך זה נראה – כי הרבה אנשים כבר למדו איך זה נראה – אלא גם איך מטפלים בזה. שלא יהיו פסיכיאטר שאומר מיד, 'טוב, קחו ריטלין', או ניורולוגים שאומרים מיד, 'ריטלין אני לא נותן', או מורה שאומרת, 'אני מבינה שלילד יש בעיית קשב וריכוז, אבל הוא חייב להתחיל להתרכז בכיתה!'"

 

ספרה, "אנחנו הדי.ג'יי.אים", הוא חלק מהמאמץ של עינב להרחיב את המודעות בנושא הפרעות קשב ו-ADHD. בנוסף היא גם מתנדבת כמדריכה ומרצה בנושא בחדרי מורים, בבתי ספר "ובכל מקום שמוכנים לשמוע אותי". ב-6 בספטמבר, לרגל צאת ספרה במהדורה אנגלית, עינב תבקר בארה"ב, ותרצה במוסדות שונים. לפרטים ושאלות ראו: www.einav-kesher.co.il