10 האלבומים הישראלים של השנה

המון מוסיקה טובה יצאה בתשע"ב - השאלה היא האם הצלחתם להגיע אליה. הנה הצ'אנס שלכם לפנק את האוזניים באלבומים משובחים תוצרת הארץ

זו היתה שנה מצוינת למוסיקה הישראלית. אבל רובכם לא ידעתם את זה. למעשה, רוב הסיכויים שתמשיכו לא לדעת את זה, כי הערוצים המרכזיים שאחראים על המוסיקה שאתם מקבלים ימשיכו לשווק מוצרי צריכה שטחיים וחסרי כל משמעות אמנותית.

 

היתה זו פינתנו "דקה של מרמור".

 

הרשימה שלפניכם מייצגת לא את "האלבומים הטובים", כי אין דבר כזה. היא מייצגת את האלבומים שאהבתי, אלה שקלעו לטעמי וצברו את זמן הנגינה הארוך ביותר בפסקול חיי בשנה האחרונה. כל אחד מהם יצריך מכם לעשות מסע, לעתים מספר פעמים, עד שתגלו את יופיה של הדרך. אבל זה כדאי. מבטיח.

 

רמי פורטיס / החבר אני

בדיוק לפני שנה יצא האלבום של פורטיס, שהתברר עד מהרה כאחד האישיים, האינטימיים והיפים ביותר שלו. שירים כמו שיר הנושא "החבר אני", או "מקום בראש" המקסים או "מכונת הכתיבה" הדופק בראש נכנסו בזריזות לרפרטואר בן ה-35 שנה של האיש הכי משוגע והכי שפוי שיש לנו כאן. היכולת של פורטיס לייצר מלודיות מושלמות, שיושבות על טקסטים שרק הוא יודע לכתוב, מראה שוב שהוא אחד הסונגרייטרים הגדולים של המוסיקה הישראלית. והוא לא מזייף, לא מתחנף ולא מתייפייף, גם אחרי כל השנים.

 

 

 

ירונה כספי / מאפיה של אשה אחת

איזה מבצע מטורף לקחה על עצמה ירונה כספי באלבומה הרביעי. לקחת 12 טקסטים של משוררי על, מעמיחי ועד שימבורסקה, להלחין אותם, ולהפוך את הכל לאלבום קליט ואנרגטי. לא רק שהיא הצליחה, אלא שמדובר באלבום שירי המשוררים הטוב ביותר מאז המבצע האלמותי של זוהר לוי ו"אחרית הימים" ב-1972. זה לא רק הסאונד האלקטרוני המעודכן והמלודיות היפהפיות, אלא היכולת של כספי לשחק כל טקסט וטקסט כאילו יצאו מגרונה שלה. ואתה יודע סופית שאלבום הוא להיט, כשגם הילדים מתחילים לשיר אותו באוטו.

 

 

דודו טסה / סחרחורת

דודו לא נח. בקושי שנה חלפה מאז "דודו טסה והכוויתים", המסע המרגש שלו להיסטוריה המוסיקלית המשפחתית בעיראק, וטסה משחרר אלבום מצוין, אישי מאוד, עם טקסטים שקורעים את הלב והנפש. כבר מהצלילים הראשונים של הקול שלו ב"לא מרגיש טוב", הפותח את האלבום, טסה מתיישב לכם בתוך הנשמה ולא יוצא. ואת מה שהוא עושה ל"סחרחורת" של אלכסנדר פן צריך לחוות כמה וכמה פעמים, כדי להבין מהי אמנות רוקנרול אמיתית.

 

 

אפרת בן צור / Robin

ההמתנה הארוכה למשהו חדש מאפרת בן צור הוכיחה את עצמה. התוצאה: אלבום שאפתני שהוקדש כולו לשיריה של המשוררת האמריקנית הגדולה אמילי דיקנסון. בן צור אחראית לכל הלחנים העדינים כאן, וקול הציפור שלה מעיף את השורות המענגות/מיוסרות של דיקנסון למחוזות מופלאים של פסיכדליה קסומה, רגש ואהבה. הסינרגיה של פופ איכותי ושירה של המאה ה-19 מעולם לא נשמעה טוב יותר.

 

 

נערות ריינס / נשמור על החברים

מבחינת רוקנרול טהור, הרכב אחד לקח השנה את הקופה בלי תחרות רצינית. שלישיית נערות ריינס ייצרה אלבום שהוא עוצמה מוסיקלית מזוקקת, שירי גיטרה מהודקים ומוצלחים, שלא רק עושים כבוד לרוק אלא גם מתכתבים כל הזמן עם הישראליות, כפי שיהלומים כמו "שירו איתי" מוכיחים. העובדה שהופעת ההשקה של רועי פרייליך והחברים בבארבי היתה מלאה עד אפס מקום, הזכירה שיש לא מעט אנשים שהרוק הזה היה חסר להם בוורידים.

 

 

 

התפוחים / Fly On It

ומאלבום הרוק של השנה, לאלבום ה-Fאנק של השנה. איך להגדיר את המוסיקה של התפוחים, באלבום אינסטרומנטלי שהוקלט באולפנים המפורסמים של פיטר גבריאל? טירוף משתולל אבל מקצועני, פיוז'ן של שלל סגנונות, מרוק ופאנק ועד היפ-הופ, ג'אז, מוסיקה אתנית ומה לא. האלבום החמישי של ההרכב הזה, שציין השנה עשר שנים לקיומו, מוכיח שיש לנו הרבה סיבות להיות גאים בשגרירים שלנו בעולם, כמו התפוחים.

 

 

Kitzu / A Swarm of Details Into Your Umbilical Cord

דלגו רגע על השם הבלתי אפשרי של אלבום ה-EP הקצר והאיכותי הזה. הלהקה הירושלמית הצליחה להפתיע ביצירה שמשלבת רוק מתקדם, אווירה פסיכדלית ונגינה שאפתנית ומושלמת שמלווה את הקול המיוחד של לרה גנדיוק. זה אלבום אינדי קלאסי, ששואב הרבה מהעבר (פינק פלויד, רוברט וואייט ואחרים) אבל מייצר מוסיקה חדשה ומעניינת לדור הזה. קטעים כמו "Life Of a Waitress" הרוקיסטי או "Curious" הם הוכחה למוסיקה המרתקת שמתקיימת מתחת לרדאר שלכם.

 

 

דנה לוי / Look At I

ללא ספק אלבום הבכורה הטוב של השנה. לוי הגיחה כמעט משום מקום, באלבום בוגר עם הפקת-על ממש, שמייצר תשע רצועות חזקות ואפקטיביות בשפה האנגלית. הקול שלה מלהטט בין תחושה של רוק קלאסי פסיכדלי לבין רכות פופית בקלות של מבצעת גדולה, שלא לומר כותבת ומלחינה. שלל שירים להיטיים להפליא כמו "Galaxy" או "Anything If You Can" מוודאים את מעמדו של האלבום הזה כהבטחה הגדולה של השנה.

 

 

רם אוריון / האחרון

אחד הברגים הוותיקים של עולם הרוק הישראלי, עוד מימי "נושאי המגבעת", יצא באלבום סולו משובח, בסך הכל השני שלו לבד, שהוכיח כמה היה חסר לנו. מילא הגיטרה המופלאה של אוריון שלה התרגלנו מהופעותיה אצל אחרים, אבל רמת הכתיבה וההלחנה של השירים באלבום הזה היא לא פחות מפנומנאלית. עם קטעים שיישארו בראש זמן רב כמו "מהמ" המופתי, או הקטע האינסטרומנטלי "הרקטה" שידהור לכם בורידים.

 

 

אמילי קרפל / II

ונסיים באלבום הפופ המוצלח של השנה – ומוצלח משום שנדיר למצוא אלבום פופ שלא מעליב את האינטליגנציה, אלא להיפך – מהווה הברקה אמנותית של ממש. זה פופ קצבי, אבל כזה שיודע לנוע בין גוונים אפלים למוארים ("אושר") בצורה מתוחכמת. האלבום של קרפל הוא מסע אלקטרוני מופלא של פיקסי אדמונית, שיגרום לכם לקפץ באושר מ"הכפתור" ועד "Hey", והסכנה היחידה היא שתהפכו למכורים, מהר מאוד.