‫החג הווירטואלי שלי

תיעוד החגים ברשתות החברתיות בעזרתם האדיבה של הסמארטפונים, חשף שוב כמה אנחנו כבר לא ממש לבד. מאלו שפרקו את תסכולי החג, בסגנון "אוף, איזה פקקים מעצבנים" ועד אלו שצייצו "חופרים לי בשכל על זה שאין לי חברה - אולי אצא מהארון וזהו?!". העולם החליפי שמצאנו מחמם, נעים ומחבק למי שסובל מבלוז החגים

קדחת החגים שמילאה את חיינו בחודש האחרון הגיעה אל קיצה, ואיתה גם ההבנה הברורה שהסמארטפון משנה מאוד את חוויית החגים ומוסיף עליה רבדים חדשים. אפשר להתווכח בשאלה האם השינוי הזה חיובי או דווקא מטריד ומסוכן, אבל בדבר אחד אין כל ספק: ללא מכשיר הטלפון החכם שלנו, הכל היה נראה לגמרי אחרת.

 

השינוי ניכר בתחומים רבים ושונים. המשחקים, למשל, עוזרים לנו להעביר את הדקות (דקות? נסו שעות!) המתות, הנסיעות הארוכות והשיחות המשמימות. אפליקציות שומרות אותנו בקו השפיות, היחסית כמובן, לנוכח מתקפות קלוריות ונפילת ריכוז הסוכרים בדם. גם האפשרות להתחבר לרשתות החברתיות כדי להתחמק או לפרוק קיטור על שאלות כמו "מתי תתחתני?" פינת "החלטת כבר מה לעשות עם החיים שלך?!" מרככת ולו במשהו את חוויית המשפחתיות שמעיקה על רבים וטובים. המכורים לעבודה, שלא יכולים בלי האימייל שלהם אפילו ברגעי החג והמועד, מוצאים פורקן בזכות החיבור התמידי והמתמשך למשרד השוכן בעננים.

 

אנחנו יכולים להתנתק מהסביבה המיידית, המציאותית, ולהיכנס לרגע אל תוך המרחב הווירטואלי שהולך ומתקבע כבעל משמעות רבה, שלעתים לא נופלת מהעולם האמיתי. כך לדוגמה יכולנו השנה ליהנות משולחנות החג של חברינו בארץ ובחו"ל, להשתתף בשמחתם של החוגגים ולעודד את רוחם של הסובלים והמתוסכלים שלקו בבלוז החגים. ניתנה לנו האפשרות להציג את הצלי המושלם של דודה שולה ואת העוגות ההורסות של רותי, בסנאפ-שוטים שמקפיאים רגעים חגיגיים יותר ופחות. החשיפה המיידית והלא-מצונזרת (בערך) לחייהם של אחרים מאפשרת לנו לייצר משפחתיות מתווכת-תוכנה, ולהרגיש לרגעים כאילו אנחנו שם, עם החברים שלנו, שאת חלקם הגדול לא פגשנו מעולם ואולי גם אף פעם לא נפגוש. משפחה אחת גדולה שמתכנסת לחג וירטואלי, אם תרצו.

 

 

המרחב כמגדיר זהות

חוויית השיתוף הזה, מזמינה מצד אחד ניתוק מהסביבה הממשית שלנו, ומצד שני מאפשרת ליצור מרחב חדש שבו אנו מגדירים - בכל צילום וכל סטטוס מחדש - את הזהות שלנו. הצגת העצמי, כפי שבאה לידי ביטוי במרחב הווירטואלי של הרשתות החברתיות ואפליקציות המיקרו-בלוגינג למשל, היא לא רק הצגה עצמית, אלא גם הבנייה של זהות. בשלב זה או אחר, אנו הופכים, ולו רק וירטואלית, לפרסונת הרשת אותה אנו מתאמצים כל כך לבנות ולשקף. יש שיטענו שמדובר בחווייה מסוכנת, של יצירת דמות בדויה או איבוד הזהות האמיתית דרך התחזות, אחרים יגידו (ואני איתם) שמדובר בהגדרה עצמית דרך משחק, במעין סביבת ניסוי שמאפשרת לאדם להתנסות בזהות קצת יותר חשופה או קצת יותר קרובה לאידיאל הנשגב מבחינתו.

 

 

לצד המשחק הזה בזהות וירטואלית והצגת העצמי בדרך שונה מזו המציאותית, יש לעולם הווירטואלי משמעות נוספת דווקא בקיבוע של החלטות ויוזמות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שיותר ויותר אנשים סביבנו העזו השנה לחשוף ברבים את רשימת השאיפות שלהם לשנה הקרובה - מדיאטה ועד החלום למצוא עבודה חדשה, מחיפוש אהבה ועד האומץ לעבור לחו"ל - ההחלטות האלו חושפות חלקים עמוקים, כמוסים ולפעמים גם כואבים מאוד. גם כשמדובר בהחלטות פשוטות לכאורה, עדיין יש משהו מפחיד במחוייבות הזו, ובעצם ההצהרה על הכוונות שלנו, החלומות שלנו, השאיפות שלנו. צריך הרבה אומץ ואמון באנשים שרואים אותנו שם, בפייסבוק, בטוויטר או בכל מקום אחר - כדי לחשוף ברבים את החלומות הכמוסים שעלולים להתפוצץ לנו בפרצוף.

 

בנוסף לכך, החגים ברשתות החברתיות בעזרתם האדיבה של הסמארטפונים, חשפו שוב כי לטוב וגם לרע, אנחנו כבר לא ממש לבד. לא מעט אנשים פרקו את תסכולי החג, מ"אוף, איזה פקקים מעצבנים" ועד "חופרים לי בשכל על זה שאין לי חברה. אולי אצא מהארון וזהו?!" שזכה ללא פחות מ-200 לייקים בפרופיל של אחד מחברי הרשת שלי. בין אם מדובר ברגעי משבר ובין אם ברגעי שמחה, תמיד נחמד שיש את מי לשתף, כמו לחישת סוד על אוזנו של חבר קרוב או צעקה מהדהדת מראש ההר הכי גבוה בסביבה. כל אחד ודרכו.

 

בזכות הסמארטפון הלבד פחות בודד

החגים, כך נדמה מקריאת הסטטוסים והעדכונים השונים ברשת, הדגימו עד כמה אנחנו מרגישים לבד, חשופים ואולי אפילו בודדים, דווקא בסיטואציות הכי עמוסות במשפחה ואנשים. איך העצב מחלחל דווקא ברגעים שאמורים להיות הכי שמחים.

 

 

לכן דווקא בתקופה כזו של חגים ומשפחתיות שמפעילה על רובנו מערכת לחצים נורמטיבית וסטנדרטית, יש משהו משחרר בבריחה למרחב הווירטואלי שלרגעים הופך לכן, אמיתי ופתוח יותר מכל מרחב משפחתי. סביר להניח שלא נגיד לדודה פרומה שהיא ממש מעצבנת אותנו עם השאלות שלה, אבל בהחלט נוכל לקטר על זה בפייסבוק, לא לפני שבדקנו את הגדרות הפרטיות, כמובן. במקרים כאלו, שיתוף בדברים הרעים שקורים לנו, משמעותי לא פחות משיתוף החוויות החיוביות, לפחות בכל הקשור ליצירת יחסי אמון עם חברינו הווירטואליים. הדבר נכון שבעתיים כשזה מגיע לחוויה האמביוולנטית של חגי ישראל המשמחים מזה ומעייפים מזה.

 

מאז ומתמיד לימדו אותנו שהתמיכה האמיתית, הקבלה והאהבה נובעות מהיכולת להיפתח, להיות כנים וישירים. נדמה שבעידן המודרני, הניתוק בחסות הסמארטפון מאפשר להיחשף בצורה יותר כנה ויותר אמיתית, ומונע מאיתנו להסתיר צדדים מסויימים ופחות יפים מהחוויה שלנו. לכן גם אם הסלולרי ניתק אותנו קצת מהשיחות המשפחתיות והרחיק אותנו מהגפילטע פיש, הוא שמר אותנו קרובים - לעצמנו ולכנות שלנו - ובכך תרם, ולו במעט, שתתחיל לנו שנה קצת יותר טובה וקצת יותר כנה ומשוחררת.