איך זה עבד? מכשיר וידאו

כבר מזמן ה-DVD, הבלו ריי, הסטרימרים, הטלוויזיות החכמות וההורדות שולטות בבידור הביתי. אבל לתקופת זמן לא קצרה, מכשירי וידאו עם קלטות ישבו בסלון ואפשר לנו להקליט ולצפות שוב ושוב

אם הטלוויזיה היא (או לפחות היתה עד לא מזמן) המלכה של הבידור הביתי, אז מכשיר הווידאו היה ללא ספק המלך שלצדה. שלטונו צוין חגיגית מדי שנה בעונה זו, עת המוני ישראל היו צובאים על הווידאומטים ומקווים שיישאר שם במכונה משהו שיעזור להם להעביר את יום הכיפורים בקצת פחות שעמום. בנוסף, בכל בית כמעט היתה ספריה פרטית גדולה של קלטות, ועליהן אוסף פיראטי של סרטים וסדרות שלא היה מבייש כונן קשיח מודרני.

 

שידור דיגיטלי בעולם אנלוגי

באחד הטורים הקודמים, לאחר שהסברתי מה זו קלטת אודיו כאילו מדובר בממצא ארכיאולוגי, מספר מגיבים נזעמים ציינו שזה לא היה כל כך מזמן. הם צודקים, וזה נכון עוד יותר עבור הווידאו - עד כדי כך שכמה מהווידאומטים ההם עדיין ניצבים במקומם (עם אבק וקורי עכביש, אך בכל זאת מחוברים לחשמל), ואני כמעט בטוח שראיתי לא מזמן, באחד הסופרמרקטים, קלטות וידאו ריקות למכירה. עם זאת, למרות סימני החיים העקשניים הללו, ברור שגם הווידאו סיים את 180 דקות התהילה שלו, וזו הזדמנות מספיק טובה לתפוס אחד מהמכשירים שירדו מגדולתם ולפרק לו את הצורה. אך לפני שנתחיל, בואו ניזכר איך נראו פעם, מהבחינה הטכנית, שידורי הטלוויזיה.

 

הטלוויזיה היתה קיימת הרבה לפני העידן הדיגיטלי, ועם זאת יש בה אלמנט דיגיטלי מובהק: הפיקסלים. המסך של טלוויזיות שפופרת הקרן הקתודית (לקוראים הצעירים: אלה הכבדות והמגושמות שהיה להן עומק) היה עשוי נקודות-נקודות של זרחן בצבעים שונים – הכוונה לטלוויזיות הצבעוניות, כמובן – וקרן אלקטרונים רבת עוצמה חלפה על פני הנקודות בזו אחר זו, משמאל לימין ומלמעלה למטה, מעוררת כל אחת מהן בנפרד להאיר בעוצמה שונה, בהתאם לשידור, ובונה כך את התמונה המלאה.

 

האלמנט הדיגיטלי הזה לא הסתדר טוב עם העולם האנלוגי סביבו. אמנם כל ערוץ משודר כלל אותות סינכרון, שאמרו למעגלים החשמליים בטלוויזיה מתי לעבור לשורת הפיקסלים הבאה ומתי להחזיר את הקרן לנקודת המוצא, אך איש לא יכול היה להבטיח שהאותות הללו יגיעו ליעדם כשהם נאמנים לגמרי למקור. שידורים ממקורות רחוקים או חלשים, מזג אוויר בעייתי ואנטנות לא מספקות גרמו למגוון עצום של שיבושים שפשוט לא קיימים היום: תמונה שעולה ויורדת, ערבוב של שידורים משתי תחנות שונות, "צל" מוזז מעט של השידור על גבי השידור עצמו ועוד. איכות השידור המפוקפקת היוותה חסם עליון לאיכות של הקלטת הווידאו. המכשיר פשוט העביר לסרט המגנטי של הקלטת, בזמן אמת, את האותות הנקלטים, והוסיף לא פעם שיבושים משלו: כוונון לא מדויק של הסרט, אבק על ראש הכתיבה וקריאה וכיוצא בזה.

 

 

האלכסון אינו אסון

הטכנולוגיה של הסרט המגנטי היתה מוכרת ובדוקה מזה זמן רב, בעולם האודיו ואחסון הנתונים, אך למתכנני הווידאו היתה בעיה חדשה: הנתונים של שידורי הטלוויזיה הגיעו בקצב מהיר מדי. בגלל יכולת ההפרדה הנמוכה של המדיה, במהירויות שבהן היה מקובל אז להעביר סרט מגנטי מול ראש כתיבה/קריאה, המידע של פיקסל אחד היה "עולה" על חלק מהפיקסל הקודם, והתמונה היתה משתבשת לגמרי. בנוסף, אי אפשר פשוט להעביר את הסרט במהירות הגבוהה הדרושה, כי הדבר היה קורע אותו או מחייב מנגנונים רעשניים ו/או גדולים מדי לשימוש ביתי נוח. אפשרות נוספת שנפסלת היא שימוש בסרט רחב יותר, גם מכיוון שהוא יהיה מסורבל מאד, וגם מכיוון שסרט רחב מאפשר להעביר יותר מידע בו-זמנית, במקביל, ואילו שידורי הטלוויזיה הם טוריים במהותם.

 

הרעיון שהומצא בפועל הוא מבריק: לסרוק את הסרט לא בקו ישר לאורכו, אלא באלכסונים. הדבר יוצר אמנם קשיים מסוימים בתחילת ובקצה הסרט, אך הם זניחים. לעומת זאת, קריאה אלכסונית מאפשרת, בזמן שלוקח לסרט לנוע (נניח) סנטימטר אחד ימינה, לקרוא מידע משלושה, ארבעה או חמישה סנטימטרים של סרט. בעיית האחסון-בזמן-אמת נפתרה בעיקרון, פרט לשאלה הקטנה של איך מזיזים ראש קריאה באלכסונים מדויקים כאלה.

 

 

כל מי שראה אי-פעם וידאו פתוח תהה, במבט ראשון, למה יש שם גליל (או גלילים) כסוף, גדול ועקום. הנטיה של הגלילים הללו לצד היא לא משהו שצופה תמים מצפה לראות בתוך מנגנון מכני: אנחנו רגילים לחשוב על מנגנונים מעשה ידי אדם בתור דברים מסודרים, עם זוויות ישרות וצורות גאומטריות קלאסיות. אלא שדווקא בנטיה הזאת טמון סוד האלכסונים. הגליל הכסוף הוא מכלול ממונע שמכיל את ראש הקריאה, וכשהוא מסתובב במהירות, השילוב של התנועה הסיבובית ושל הנטיה על הצד גורם לנקודה שהיא ראש הקריאה לחלוף על פני הסרט באלכסון.

 

 

סרט מתח

השיטה הזו מחייבת שהגליל יהיה חלק מאד, אחרת החיכוך ישחית את הסרט, ומהירות הסיבוב שלו חייבת להיות יציבה מאד. מגבלה נוספת וקריטית נובעת מכך שהמתקן שמחזיק את הראש הוא עגול, ואילו הסרט המגנטי – בחלק הקדמי של הקלטת, שם הוא אמור לבוא במגע עם הראש – ישר. זה אומר שפרט לנקודת השקה אחת בכל סיבוב, לאורך כל שאר הקו האלכסוני ראש הקריאה יתרחק מהסרט ולא יוכל למלא את תפקידו. מה עושים?

 

הפתרון שנבחר מסורבל למדי מבחינה מכנית: בכל פעם שמכניסים קלטת למכשיר, מערכת של זיזים ושיניים מושכת אורך מסוים של סרט מתוך הקלטת החוצה, וכורכת אותו סביב הראש! את פעולת המנגנון הזה אפשר לראות בסרטון הבא (בהתחלה עם קלטת, ואחרי כמעט דקה בלי קלטת):

 

 

 

בטור הבא נתעמק בראש הקריאה/כתיבה, וננסה להבין את המנגנון המופלא של הכנסת והוצאת הקלטת. הישארו עמנו, ואל תקליטו את הפרסומות