ד"ר לאפה

ששי חבה ויורם גבאי מספרים על המעבר לקנדה, השותפות וההיסטוריה מאחורי המסעדה בה קל להרגיש בבית

המסעדה המקורית למאכלים ישראלים ומזרח-תיכוניים שסניפה היחיד והייחודי נמצא בצפון יורק, הוא סיפור של ישראלים בקנדה.

 

אני יושבת ברחוב מגנטיק דרייב 401 בשעת אחר צהריים ומנהלת את הראיון ברובו עם ששי, היות והעומס במסעדה לא מאפשר לשניהם לשבת איתי. בעלי המסעדה, ששי חבה ויורם גבאי, במקור מירושלים ובאר-שבע (בהתאמה), הם בני 42 שהיגרו לקנדה בשל נסיבות כלכליות. כל אחד מהם הגיע לחוד עם משפחתו ודרכיהם נפגשו לפני כשלוש שנים. יורם, שהיגר בתחילה למכסיקו, נדד קצת ולבסוף מצא את עצמו בטורונטו, שם פתח מאפייה גדולה לפיתות. ששי היגר עם משפחתו לקנדה לפני שבע וחצי שנים והתמקם תחילה במונטריאול. המעבר למונטריאול היה לא פשוט, הוא מספר, "עברתי שם את בית-הספר של החיים שלי, היה ממש לא קל, עשיתי כל עבודה אפשרית כדי להביא הביתה כסף - מהובלות לבנייה וכל מה שבדרך". לאחר ארבע שנים של התמודדות קשה עבר ששי עם משפחתו לטורונטו, שם חבר משותף הכיר לו את יורם. "הוא אמר לי שאולי אצלו אני אוכל למצוא איזה ספוט קטן לעשות את התנור שלי. אז באמת ניגשתי אליו ואמרתי לו 'שמע, אני יודע לעשות פיתות עירקיות וזה יכול להוסיף לעסק'". יורם לא חשב פעמיים ומצא לששי פינה במקום. הוא ראה בו את עצמו לפני 10 שנים כשהגיע לטורונטו וחיפש את דרכו.

 

 

אז איך נולד בעצם ד"ר לאפה?

"כשהתחלתי לעבוד עם יורם, ההורים שלי הגיעו לפה מהארץ כדי לעזור. בניתי עם אבא שלי שני תנורים והתחלנו לעשות את הלחם. ביום שישי אחד אמא שלי צלצלה אלי ואמרה לי, 'ששי, הכנתי קציצות'". קציצות של עירקים, הוא מסביר, נקראות "ערוק"; הסביח המקורי מורכב מביצה קשה, חצילים מטוגנים, קציצות של עירקים (קציצות ירק), עמבה, חריף, חומוס וסלט. "אז היא אמרה לי 'בוא, הכנתי לך קציצות, תעשה לאבא סנדוויץ' בעבודה', אמרתי לה, 'בסדר, אין בעיה, אני כבר קופץ'. רצתי הביתה. גרנו לא רחוק, והבאתי שתי צלחות מלאות קציצות לעסק. פתחתי עגבנייה ככה על השולחן, כי כל מה שהיה לנו שם (במקום הקודם) זה שולחן עם קופה רושמת וזהו. התחלתי להכין את הסנדוויץ' לאבא, ובינתיים עמדו שם כמה חבר'ה שרצו לקנות לאפות. הוציאו לי לאפה חמה מהתנור, שמתי אותה על השולחן ושמתי קצת חריף, מה שאמא שלחה, קילפתי ביצה קשה במקום, ועשיתי לאבא שלי לאפה".

 

למען הסר ספק "לאפה" הוא לא שם הלחם עצמו, זה למעשה סנדוויץ' בעירקית. "עטפתי לאבא את הלאפה והבאתי לו. פתאום אחד מהחבר'ה שעמדו שם אומר לי 'תגיד לי, מה... מה עשית שם? מה זה הדבר הזה?' עשיתי והוא הסתכל, וביקש ממני להכין לו גם, בתמורה לתשלום, כמובן. אני מסרב לקבל את הכסף אבל מכין את הלאפה בכיף. החבר שלו מסתכל עליו אוכל ושואל 'נו, איך?' ההוא עם הלאפה מתענג, והחבר מבקש גם ואני מכין. הבחור השלישי שעמד אחריו הסתכל בביישנות, והכנתי גם לו. החבר'ה פירגנו מאד ואמרו שאני חייב לעשות את הסנדוויצ'ים האלה. זה היה יום שישי.

 

ביום ראשון אמרתי לאמא שלי, 'בואי נעשה איזה 15 ביצים קשות, קצת קציצות, נראה מה יהיה. הסנדוויצ'ים נחטפו. למחרת הכנו 20 ביצים, למחרת עוד… וכן הלאה. יורם ראה את זה, כשעוד לא היינו שותפים, והוא אמר לי 'שמע, יש פוטנציאל לרציני'".

 

השניים עצרו הכל, לקחו החלטה משותפת להשקיע, קנו מקררים ומכשירים נוספים והתחילו להכין לאפות. והלך ממש טוב.

 

איך החלטתם על השם ד"ר לאפה?

"ישבתי איזה לילה אחד וחשבתי איך אני קורא לעסק, הפכתי עשרות שמות בראש, התייעצתי עם אשתי ועם יורם ופתאום הייתה לי הארה משמים. אני זוכר בדיוק איפה ישבתי, במרפסת של הבניין שבו הייתי דייר בקומה 11. דיברתי עם אשתי ונזכרתי שבמונטריאול היה איזה עסק בשם 'ד"ר דור' לתיקון דלתות של גראז'. חשבתי לעצמי שחייב להיות משהו עם 'לאפה', ואז זה בא לי: 'ד"ר לאפה'. וזה צלצל לי טוב. למחרת פתחנו את התיקים של העסק ורשמנו את השם".

 

 

ד"ר לאפה התחיל את דרכו לפני כשנתיים ועבר לא מעט; כשהמאפייה החלה להיות צפופה מידי וקטנה על העסק השניים פתחו את המסעדה ממש מעבר לכביש במקום שנפתח ונסגר לסירוגין על ידי עסקים אחרים. בפעם האחרונה שנסגר שם עסק, נכנסו השניים, הסתכלו ימינה ושמאלה והחליטו לקחת את המקום ולעשות אותו שלהם – וגם שלנו.

 

בדרך שסללו השניים החל מהמאפייה ועד פתיחת המסעדה, ישנם כמה יסודות שיורם וששי מקפידים לקחת איתם והם מרכיבים חיוניים בקסם של המקום.

 

הסיפור שמאחורי התנור. התנור המדובר הוא טאבון מסורתי עשוי נירוסטה; סבו של ששי בנה כזה בעירק, אביו של ששי בנה כזה בירושלים וכשד"ר לאפה נפתח בנו יחדיו ששי ואביו את אותו התנור שהובא מירושלים. הגלגל מתגלגל והמסורת נמשכת, את התנור שרואים היום במסעדה ששי כבר בנה לבדו מחלקים שיובאו במיוחד מהארץ. כמובן שהטאבון עבר את כל האישורים של הTSSA והוא מוכשר לאפייה וכשר בהשגחת COR.

 

כבודו שכח לברך? כשנכנסים למסעדה (וגם במקום הקודם שמשמש היום כמטבח המרכזי של ד"ר לאפה) רואים בגדול על קיר שלם את חכם חנוכה מ'חגיגה בסנוקר' באמצע ביס ענק של קציצה עסיסית, פוזל במבטו לעיני כל הסועדים. את הציור המרשים והכל-כך ישראלי צייר חבר של ששי ממונטריאול, צייר-אומן מוסלמי, אלג'יראי במקור, ששמו חאפד ראשיד.

 

ראשיד הגיע לטורונטו במיוחד לבקשתם של ששי ויורם. השניים אירחו אותו כשבועיים, הסבירו לו מה הם רוצים וראשיד פשוט תפס תמונה בגודל A4 והתחיל למלא את הקיר בצבע שכולו מכריז על עצמו "ישראל".

 

חוץ מחכם חנוכה, תמצאו דגלי בית"ר ירושלים על הקירות ו99% מלצרים ועובדים דוברי עברית.

 

האם זו אידיאולוגיה להעסיק ישראלים?

"כן, זה חלק מהמנטאליות של המקום. חשוב לנו שקליינטים יגיעו לפה וירגיש את האווירה הישראלית, שיפנו אליהם בעברית".

 

באים לכאן גם לקוחות שאינם ישראלים או יהודים?

"זה אחד המקומות המיוחדים בהם את יכולה לפגוש הודים, מוסלמים, נוצרים, סינים, עירקים (נוצרים ומוסלמים) וכמובן ישראליים דתיים ולא-דתיים - וכולם מרגשים לגמרי בבית. נכנסים חבר'ה ישראלים או יהודיים-קנדים ואומרים שהם מרגישים כמו בישראל, בשוק מחנה-יהודה. וזו הפואנטה! זה חשוב לנו, שיכנסו בחיוך ותחושה טובה. שמנו פה את התמונות האלו (מצביע על חכם חנוכה) כדי שתהיה כאן אווירה של כיף, של חיוך, של צחוק".

 

גם תודעת השירות חשובה ליורם וששי. הלאפות שיוצאות מהתנור חמות ממולאות בכל טוב ובכמויות מפרגנות. "אנשים אוהבים לקבל תמורה טובה על הכסף שלהם ובצדק. הלקוחות שלנו מקבלים הכל: טרי, חם, עכשיו, תוספת, הכל. מפנקים כמה שאפשר. בנאדם בא, נכנס, אני עושה אותו מלך – זו התפיסה שלנו. זה עסק שאנחנו, יורם ואני, נמצאים בו כל יום, כל היום. העבודה היא מאד קשה ותובענית, הקרבה של זמן עם המשפחה, האישה והילדים. הנשמה שלנו נמצאת על כל צלחת שיוצאת. זה סיפוק אדיר שכרוך בהשקעה והקרבה גדולה".

 

ואכן ההשקעה משתלמת, ניתן לראות על הקירות את הכתובות והשבחים שזוכה להם המקום, ביניהם CookBook, BlogTo ו- TorontoStar.

 

איך אתם מסתדרים ביניכם?

"יורם בשבילי זה לא משפחה, זה גם לא אח, זה הרבה מעבר לזה. אמרתי לאשתי, 'הוא כמו האישה השנייה שלי'. הוא בנאדם מדהים. צריך המון מזל להיתקל בשותף כזה. אנחנו משלימים אחד את השני, הוא בעניינים הניהוליים ואני במזון, זה משתלב יופי. אם יש בעיות אז יושבים יחד ופותרים, פשוט איש נפלא. אנחנו פותחים את השנה השלישית יחד והכל טוב, ברוך השם".

 

איפה אתם רואים את עצמכם עוד כמה שנים?

"אנחנו מקבלים כל מיני הצעות לפתוח סניפים נוספים. עדיין קצת קשה לנו לשחרר את ה'בייבי' שלנו, אבל יש מחשבות על פתיחת סניף נוסף בטורונטו".

 

ומה עם הארץ? יוצא לכם לבקר? מתגעגעים?

"בטח מתגעגעים! יש לי בארץ בן, חייל בצנחנים. הלב שלנו שם. אנחנו מתעדכנים כמעט כל יום, רואים חדשות, משתדלים לנסוע פעם בשנה. בפסח כשאנחנו סוגרים אנחנו עושים זוג-או-פרד. שנה שעברה יורם נסע, והשנה, בעזרת השם, אני אסע".