מה עובר על פופאי?

"גברים עם כבוד" הוא מוצר בינוני על חיל הים; ו"סודות של אמצע הקיץ" פשוט יפהפה

 

 

גברים עם כבוד

 

"גברים עם כבוד" הוא ביוגרפיה קולנועית, שהמונח “old fashioned” אינו נזקף בהכרח לגנותה. הוא מגולל את מאבקו חסר הסיכויים של גבר שחור בממסד הלבן המדכא, נשען במידה מסוימת על עובדות, ומספק הזדמנות לאחד השחקנים השחורים המבטיחים של הוליווד לזכות באוסקר השני שלו. בשנה שעברה קראו לסרט מהסוג הזה "הוריקן".

אז זה היה דנזל וושינגטון, ועכשיו זהו קובה גודינג ג'וניור. שחקן מרגיז שעוטר לפני כארבע שנים באוסקר משנה בעבור הופעתו המוחצנת ב"ג'רי מגווייר". הסרט הנוכחי בכיכובו נראה כמו גירסה שחורה של "רוקי" על שלל צאצאיו, או – אם להידרש לסרט בעל רקע דומה (חיל הים של ארצות הברית) – התשובה האפרו-אמריקאית ל"קצין וג'נטלמן". המסרים זהים: בכוח הרצון אפשר להתגבר על כל המכשולים, ו/או אין דבר העומד בפני החלום. הללויה.

"גברים עם כבוד" הוא בעצם שני סרטים בכרטיס אחד. הראשון מביא את סיפורו של קרל בראשיר (גודינג), בנו של פלאח שחור, שבזכות עקשנותו ורוחו הבלתי שבירה הפך בשנות ה-50 לצוללן השחור הראשון בחיל הים האמריקאי (בתקופה שבה שחורים שימשו על הסיפון כטבחים או משרתי קצינים בלבד). הסיפור השני עוקב אחר ניסיונותיו לשוב ולשרת בצי על אף פציעה קשה שספג. מפקדו הישיר (רוברט דה נירו) הוא צוללן אגדי – אגב, דמות פיקטיבית לחלוטין – אכול מרירות בעקבות פגיעה פיזית שקטעה את הקריירה הימית שלו, שרוצה לראות את קרל עף מקורס הצלילה, אבל בהדרגה – ניחשתם נכון – נכבש על ידי נחישותו וכשרונו של הצעיר חדור האידיאלים.

בראשיר האמיתי, צוללן מדופלם שכמותו, היה ודאי טובע בים הקלישאות הגועש בסרט שנעשה בהשראת סיפורו. אבל האמת, יש במטח הקלישאות הזה משהו מהנה. ודאי אם בוחרים לראות ב"גברים עם כבוד" סרט-מחווה למושג “old fashioned”. משום שלהבדיל מ"סתיו בניו יורק", שעובדת היותו מיושן כמו פועלת מחוץ להקשרה (מה שמעיד אולי על דעיכתה של הדרמה הרומנטית המסורתית), סרטו של ג'ורג' טילמן הבן, במאי שחור שזכה להערכה ביקורתית בעבור סרטו הראשון מ-1998, “soul food”, נראה כמו אחת מאותן ביוגרפיות רגשניות, צפויות ופשטניות, שריצדו על האקרנים בשנות ה-40-50 בהן הוא מתרחש, עשורים שהיו גם תקופת הפריחה של ז'אנר הביוגרפיה הקולנועית.

כל זה אינו הופך את הסרט ליותר מאשר מוצר קולנועי לא מלהיב. קודם כל, משום שאין בו "רעים" של ממש, ובהעדרם קשה לומר שמתחוללת כאן דרמה אמיתית. פוגמת גם הסכמטיות העלילתית שמצליבה בין נסיקתו הצבאית של בראשיר ודעיכתו של מפקדו לשעבר, שעם פרוץ הסרט אנו פוגשים בו כשהוא מובל למשפט צבאי, ודווקא דרכו משום מה מובא סיפורו של השחור שעשה היסטוריה. אבל הדרמה המיותרת שמתארת את מורדות חייה של הדמות שמגלם דה נירו (שרליז תרון המבוזבזת משחקת כאן את אשתו הנושאת את סבלה בהכנעה), ממילא אינה מוסיפה דבר לעלילותיו נוסכות ההשראה של בראשיר.

דה נירו עצמו הוא נקודת תורפה נוספת של הסרט, שכן קשה לצפות בו כאן מבלי לתהות אם מבטאו הדרומי המגוחך, העוויות הפנים הנוראות ולעיסתה העצבנית של המקטרת שבפיו הם פרודיה על מי מכוכבי אותה תקופה, או סתם חיקוי של פופאי המלח בהתקף פסיכוטי.

 

סודות של אמצע הקיץ

 

"סודות של אמצע הקיץ" הויטנאמי הוא סרט שכולו הרמוניה מוחלטת. קולנוע שבו האירועים הדרמטיים נרמזים קלות מבעד לשטף הצבעים וצלילי הטבע. חוויה קולנועית משכרת חושים. סרט שמוצא יופי ועושר גם בפעולות הכי פשוטות ויומיומיות – השכמה בבוקר, למשל – ומתאר אותן כאילו היו טקסים איטיים, זורמים, חינניים. קולנוע שפונה אל החושים, ועיקרו לא במילים או בפעולה, אלא דווקא בשקט ובאיטיות שבהם הוא מתנהל, בשלווה המהנה והמרגשת שהוא נוסך, ובאופן שבו הוא מגדיר מחדש את המושג “understatement”. סרט מעולם אחר.

ולא שסרטו של טראן אן האנג ("ניחוח הפאפאיה הירוקה") הוא חסר עלילה לחלוטין. להיפך. שלוש אחיות צ'כוביות מהאנוי ישנן כאן, וגם אח אחד ושני בעלים, וכולם, על אף הקירבה הרבה ביניהם, שומרים עמוק בבטן סוד כמוס או שניים. האחות הצעירה מנהלת מערכת יחסים אסורה כמעט עם אחיה השחקן, מחפשת רק גבר שידמה לו, ועובדת במסעדה שבבעלות אחותה הבכורה, הנשואה לצלם בוטאני. זה מצדו מסתיר מאהבת ובן לא חוקי, ואילו אשתו שקועה ברומן נטול מילים עם גבר אחר. ישנה גם האחות האמצעית הסבורה שבעלה הסופר בוגד בה, וכל הסודות הללו, שמאיימים על הפסאדה המאושרת לכאורה, נחשפים במשך חודש אחד, שמתחיל כאשר המשפחה מתקבצת לציון יום השנה למותה של האם.

על אף המובא לעיל, אין כאן מומנטים של דרמה גדולה, וליתר דיוק הם נותרים מחוץ לטווח מצלמתו של האנג. השלווה בקושי מופרת גם כאשר אחת הדמויות נדרשת להתמודד מול בשורה פולחת לב, וישנו גם רגע דרמטי אחר, כשהמצלמה זונחת את ההתרחשות, ומשייטת לה מעדנות אל עבר כד פרחים. זהו סרט חושני מאוד, כזה שפועל במישור החווייתי, וכל ניסיון להעביר אותו במילים יחטא לו. כל כך כל כך יפה.