נולד שחקן

דודי פרידמן, שחקן בתיאטרון המפגש בטורונטו, מדבר על אודישנים, הדמויות ששיחק ועל איך יודעים אם המשחק זה "זה"

ההיכרות של דודי פרידמן (39) עם תיאטרון המפגש הייתה לפני ארבע שנים. יעל פיינגולד, במאית הבית של תיאטרון המפגש, חיפשה שחקן צעיר שיגלם את דמותו של קובו בהצגת "עיר הנפט". דודי הגיע לאודישן, קרא מספר משפטים וישר קטף את התפקיד הראשי . מזה ארבע שנים הוא משחק בתפקידים ראשיים בכל ההצגות של תיאטרון המפגש. "עיר הנפט" בתפקיד קובו, "היה או לא היה" בתפקיד אלכסנדר פן, "בוסתן ספרדי" בתפקיד מושיקו המספר וההצגה האחרונה, "הוא הלך בשדות" בתפקיד אורי. דודי הוזמן מטעם תיאטרון רמת גן להופיע בשתי הצגות מצליחות, "קברט" בתפקיד העיתונאי ו"צלילי המוסיקה" בתפקיד קולנול פון טראפ. הביקורות בארץ שיבחו את משחקו והחמיאו לקולו.

 

הוא נולד ברמת גן אך גדל בגבעתיים. עבר מסלול רגיל של תיכון וגיוס לצה"ל. היה לו חלום להיות טייס, אך לצערו נשר בבחינות הסופיות, ומשם עבר היישר לנחל המוצנח. אך לשמחתנו הצבא הפסיד טייס והתיאטרון זכה בשחקן. מיד בתום שירותו הצבאי החליט ללמוד משחק וליתר ביטחון נרשם לשני בתי ספר - "ניסן נתיב" ו"בית צבי". הוא התקבל לשניהם, אך בית צבי היה בעדיפות ראשונה. דודי שיחק לצידן של שחקניות גדולות ומוכרות כמו רוזינה קמבוס, אלה סצ'וק ומרינה שויף, שלמדה איתו באותו מחזור, ומול שחקנים נפלאים כמו אלברט כהן ונתן דטנר.

 

 

מתי התגבשה בליבך ההחלטה להיות שחקן?

"כבר בכיתה ד' התחלתי לרקום חלומות על משחק. השתתפתי בהצגות של בית הספר וגם הייתי חלק מצוות להקת הנוער של גבעתיים. אבל רק לאחר שצפיתי בסרט 'מלחמת הכוכבים' של ג'ורג' לוקאס, ידעתי שאני רוצה להיות שחקן. כל הסרט ישבתי מהופנט ומרותק למסך וכל פעם כש'לוק סקייואקר', השחקן הראשי, הפציע בסצינות, הלב שלי החסיר פעימה. כמובן שמרגע ההחלטה ועד למימושה עברתי כברת דרך ארוכה ומאתגרת. מאז החלום הזה לא מניח לי".

 

איך וויתרת על החלום להיות כוכב תיאטרון לטובת טייס בשמיים?

"זה מצחיק. ההחלטה להיות שחקן התגבשה לאחר שצפיתי בסרט 'מלחמת הכוכבים', וההחלטה להיות טייס הייתה בעקבות צפייה בסרט 'טופ גאן' של טום קרוז. הטיסות המסחררות, המהירות והתרגילים בשחקים עשו לי משהו בפנים. הייתי כל כך חדור להבות שברגע השתנו העדיפויות. אמרתי לעצמי, 'הנה, זה משהו שאני גם רוצה לעשות. להיות טייס', אבל זה לא יצא לפועל. נשרתי במהלך הקורס וכנראה שככה זה מלמעלה. עובדה שחזרתי לחלום המקורי שלי, להיות שחקן".

 

איך אתה מרגיש באודישנים?

"בדרך כלל, אצל הנבחנים האודישן נתפס כסיטואציה מלחיצה ומאיימת, שבה הראש עובד שעות נוספות. יש מחשבות כמו 'בוחנים אותי עכשיו, מה יקרה אם אני אשכח את הטקסט?' 'האם בחרתי בגדים מתאימים לדמות?' 'השחקן שלפניי נבחן חצי שעה, אז למה אני רק רבע שעה?' כל השחקנים מגיעים לאודישן ונבחנים כמעט תמיד על אותה סצינה. אז מה עושה שחקן אחד יותר טוב מהשני? מדוע הוא מקבל את התפקיד ולא אחר? התשובה היא ששחקן טוב מביא את ניסיון החיים שלו לסצינה. לדוגמה, סצינה של פרידה בין בני זוג. כמעט לכל אחד מאיתנו יש ניסיון בפרידה מבן או בת זוג. אז אם אני באודישן, אני יכול להביא את הייחודיות שלי ולהראות איך אני מרגיש ומתנהג כשאני נפרד מבת הזוג שלי, ואציג זאת בצורה אישית, שונה ומקורית. אם אהיה אמין ומשכנע יותר מכל הנבחנים, התפקיד יהיה שלי. מטרת המשחק היא לחשוף את עצמנו כמה שיותר, להיות מי שאנחנו באמת ולא לשחק את האידיאל שיש לנו בראש לגבי איך שהדמות צריכה להיות. באודישן מחפשים אנשים, לא שחקנים. אל תנסו להציג מישהו שאתם לא, תנו לאישיותכם לצאת החוצה. אל תפחדו ואל תשכחו שיהיו עוד אודישנים. האודישן האחד הזה הוא לא מה שיחרוץ את גורלכם".

 

אם אתה יודע באיזה תפקיד מתכוונים לבחון אותך, אתה עושה חזרות בבית?

"לפני כל אודישן חייבים להתכונן ולהיות מוכנים לכל תרחיש. יש אודישנים בהם השחקן מקבל את הטקסט מוקדם יותר וזה מקנה לו זמן להתכונן. יש אודישנים בהם מאפשרים לך לבחור קטע קריאה או דמות, ועליהם אתה עושה את האודישן. או לפעמים מבקשים ממך להכין איזה שיר. נוכח כל הנתונים הללו חשוב לדעת לבחור נכון, כי לפעמים אתה יכול ליפול באודישן בגלל בחירה גרועה".

 

אתה חושב ששחקן מקבל תפקיד בגלל כשרון מיוחד, או שזה עניין של מזל?

"אני חושב ש-60% מהשחקנים מקבלים תפקידים עקב מזל. זה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. רוב השחקנים בעולם יכולים לשחק במגוון תפקידים, אבל רק 10 אחוז מכלל השחקנים הם אלה שמקבלים תפקידים בגלל כריזמה ונוכחות, וזה לא אומר שלשאר אין את הנתונים האלה. פשוט אין להם מזל והם לא היו במקום הנכון".

 

מה היה התפקיד הראשון שלך?

"תפקידי הראשון היה בהצגת 'המתנקשים' של 'בית לסין'. בהצגה זו שיחקתי בתפקיד ג'ון הינקלי. הינקלי ניסה להתנקש בנשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן. ההצגה מביאה את סיפורם של אנשים שניסו להתנקש בנשיאים במהלך ההיסטוריה. ההצגה הזו הועלתה שנתיים אחרי רצח רבין, והקטע בו יגאל אמיר מסיר את הכיפה ומחזיק את האקדח הייתה סצינה קשה מאד ועוררה קונוטציות שליליות. בהצגה זו השתתפו גם אקי אבני, אלי גורנשטיין, ששי קשת וחני נחמיאס. מיד לאחר מכן החלו התפקידים לזרום ושיחקתי בכ-15 הצגות שונות. אבל ההצגות האהובות עלי היו 'משחקי פיג'מה' בה שיחקתי בתפקיד הראשי ו'קברט' בה גילמתי את דמותו של העיתונאי, קליף, אותו גילם מייקל יורק בסרט. ההצגה הייתה מאד שונה מהסרט, כי בהצגה הדגשנו את סיפור האהבה הבלתי אפשרי לחלוטין בין גבר הומוסקסואל לבין בחורה אגוצנטרית, שאוהבת את עצמה".

 

 

במה היית עוסק, אם היית נשאר לחיות בארץ?

"אני משער שהייתי מצליח להתברג בתיאטרון. המעבר לקנדה היה רק בגלל שמאד רציתי לתת ביטוי גם לכישורי הזימרה שלי ולהשתתף ביותר מחזות זמר. בתקופתי לא הוצגו בישראל מחזות זמר, והשקעתי המון מאמצים כדי להתפתח בכיוון זה ואפילו לקחתי קורסים של פיתוח קול במשך שש שנים. בהצגה קברט שינו במיוחד בשבילי את אופי התפקיד ונתנו לי הזדמנות לשיר, וזה היה נפלא".

 

היכן נחתתם בקנדה?

"לאשתי יש משפחה בוויניפג וחשבתי שיהיה לנו קל יותר להתאקלם כשהמשפחה מסביב. מבחינת משחק בתיאטרון, הצלחתי בוויניפג די יפה. שיחקתי בשש הפקות, ביניהן INTO THE WOOD, ב-FOOTLOSE וב-STRIKE. באחת ההצגות הללו היה לי תפקיד של בריון עבריין. ותראי איזו אירוניה זאת - בארץ קיבלתי תפקידים של אמריקאים בגלל החזות שלי, ופה בקנדה קיבלתי תפקידים של בריונים. כשהגעתי לטורונטו מוויניפג חיפשתי סוכן אישי שידאג לדחוף את הקריירה שלי אבל מהר מאד גיליתי שיש בעיה רצינית. השוק מוצף בשחקנים ואין עבורם תפקידים. רוב מחזות הזמר המוצגים בטורונטו מגיעים היישר מארה"ב. דווקא בוויניפג, הדרך שלי כשחקן הייתה די קלה. התברגתי בקאסט וקיבלתי תפקידים גדולים. אפילו היה לי תפקיד ראשי באחת ההצגות".

 

מאיפה האנגלית הטובה?

"עד שלא התחלתי לשחק בשפה האנגלית לא הבנתי איזה קושי טמון בכך. רק עכשיו אני מבין את השחקנים המגיעים לישראל מרוסיה ומנסים להתברג בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. העברית היא לא שפת אמם, וכוחו של שחקן טמון בשפתו. לדבר בשפה זרה זה לא רק לדעת להגות את המילים נכון. צריך גם להבין את התפקיד ולדעת איך לבטא אותו. כל תנועה שאתה עושה מבוטאת ברגש וזה מקבל משנה תוקף משפה לשפה. הייתה לי אנגלית בסיסית טובה מאד ועשיתי 'ספיץ' קואוצ'ינג'. עצתי לכל השחקנים מישראל הרוצים לעבוד בצפון אמריקה, דבר ראשון החשוב מכל הוא להיפטר במהירות האפשרית מהמבטא הישראלי. תראי למשל את השחקנים הישראלים שעברו לשחק בארה"ב, כדוגמת אקי אבני. נותנים להם תפקידים של מזרחיים בגלל החזות ובגלל המבטא. אצלי הסיפור שונה. החזות שלי אינה מזרחית ואני מדבר אנגלית טובה בלי מבטא, אז בחיים אני לא אקבל סוג כזה של תפקידים".

 

בעבר היו משלמים לך להופיע בהצגות, ואילו בתיאטרון המפגש אתה משחק בהתנדבות. מדוע?

"זה לא מפריע לי. יש לי עבודה מסודרת והכנסה די טובה. מבחינתי, המשחק בתיאטרון זה עוד נדבך בהתפתחות שלי, הזדמנות לרכוש נסיון נוסף ולחדד את הכישרון שלי. אני יכול לאמר לך מנסיון חיי שמכל דבר ניתן ללמוד ולא תמיד הכסף הוא מומנט חשוב. מה שאתה מקבל כפידבק, זה מה שחשוב".

 

כיצד שחקן מתחיל יודע שהוא נמצא בתחום הנכון?

"משחק הוא חיידק שקשה מאד להיפטר ממנו. אני רוצה לייעץ לשחקנים מתחילים לנסות משהו לפני שהם מחליטים לשחק: שיכנסו לחדר חשוך, יעצמו עיניים, יעשו מדיטציה ויחשבו טוב-טוב האם הם יכולים לחיות בלי החיידק הזה. אם התשובה שלילית, שיתמידו ולא יוותרו. ואם היא חיובית, שפשוט יתנו לחלום הזה לפוג. אלה שמתעקשים צריכים לדעת שזהו מקצוע אכזרי, מתיש, כפוי טובה ותובעני. אבל שום דבר לא ישווה לאדרנלין הזורם בעורקים כשאתה עומד מול קהל של 400 איש ושומע את מחיאות הכפיים שמרימה אותך למעלה".

 

איך אתה מגדיר הצלחה של הצגה?

"יש שלושה דברים להם אני קורא 'השילוש הקדוש'. קודם כל צריך מחזה טוב, עם מסר ותוכן. צריך במאי, שיידע להעביר את מסר המחזה דרך השחקנים וההעמדה, ושחקנים טובים, שידעו להעביר את הלך הרוח של ההצגה ושל הבמאי. ואם שלושת הדברים האלה מתרחשים יחד בהרמוניה מעל הבמה, אז המחזה יכול להיות פיצוץ".

 

אם סטיבן שפילברג היה מציע לך היום תפקיד קטן בסרט, היית עוזב הכל ונוסע לארה"ב?

"בגדול, כן. אני יודע שלהתחיל הכל מחדש זה מאד קשה. בשלב הזה של חיי יש עוד מומנט שצריך לקחת בחשבון וזה המשפחה שלי, אשתי ושתי בנות. זה נכון שאני מאד רוצה להצליח כשחקן, אבל אם לא אצליח יש לי אלטרנטיבה אחרת, העבודה העכשווית שלי. שחקנים שאין להם אלטרנטיבות הם פשוט אנשים עצובים. היום אני עובד כאחראי על מדריכי כושר במכון Good Life, שהיא רשת מאד מוכרת ומכובדת בטורונטו. איך הגעתי לתחום הזה? גם באקראי. הייתי אמור לקבל תפקיד במחזה והבמאי ביקש ממני לרדת 10 ק"ג ממשקלי. חבר הציע לי לבוא ולהתאמן אצלו בבית וזה תפס אותי, והחלטתי לקחת את הנושא ברצינות. נרשמתי לקורס מנהלי מכוני כושר וזה מה שאני עושה היום. מטבעי אני טיפוס פרפקציוניסט, אוהב לעשות הכל כמו שצריך ולא מחפף".

 

אם הייתה לך אפשרות לבחור תפקידים בהצגה, באיזה דמויות היית בוחר?

"התשובה לשאלה זו תלויה בתוכן ההצגה. הרבה פעמים דמות 'שלילית' היא הרבה יותר מעניינת ויש בה יותר בשר לשחקן. אם למשל, הייתי עושה את 'JESEUS CRISET SUPER STAR', הייתי בהחלט רוצה לגלם את התפקיד של יהודה איש קריות, שהיא דמות אפלה ומעניינת. אבל אם יתנו לי אפשרות לבחור תפקיד בהצגת 'עלובי החיים', ללא ספק הייתי בוחר לעשות את התפקיד של ז'ן וולז'ן. דמות שלילית היא מעניינת ומאתגרת בגלל שהיא נושאת בתוכה שלדים, המתגלים תוך כדי ההצגה, ואני חושב ששחקן טוב נותן ביטוי מקסימלי לדמות שכזו".

 

איך אתה מרגיש כשהבמאי מביים אותך ואתה לא שלם עם צורת הבימוי?

"אם אני מרגיש שאני לא שלם עם צורת הבימוי של הבמאי בסצינה מסויימת אני בהחלט אביע את דעתי בנושא. אבל צריך להבין שלפעמים תוך כדי החזרות לא ניתן להבין בדיוק את הלך הרוח של הבמאי וגם אי אפשר לראות את התוצאה הסופית. רק כשאתה על הבמה בהצגה עצמה, רואים את התמונה בכלליותה. ומה שהקהל יראה זה חיבור של שלושה דברים - המחזה, הבמאי והשחקנים. אני משתדל לקבל את דרך הביום של הבמאי גם אם לפעמים היא לא בדיוק הדרך בה הייתי רוצה שיציגו את הדמות שלי, אבל אני נותן מספיק קרדיט לבמאי ולתוצאה".

 

האם אתה מרוצה ממהלך הקריירה שלך?

"לא. אני לא מרוצה מהצורה בה התגלגלתי. הציפיות היו להיות שחקן עסוק, ושעצם המשחק יהיה מקור הפרנסה העיקרי שלי. היום אני כמעט ולא מתפרנס ממשחק, למעט התפקידים שאני עושה במסגרת תיאטרון רמת גן. כאן בטורונטו אני מופיע בהתנדבות. אבל מבחינת משחק ותיאטרון, אני 90 אחוז שלם עם מה שעשיתי עד כה. כעיקרון, לא משנה לי אם אני מופיע בתיאטרון מקצועי או חובבני. כל זמן שאני על הבמה, זה בסדר. היו לי עוד כמה תוכניות שלא התממשו, אבל זה היה לפני כל כך הרבה זמן, שנשכחו כבר".

 

הרבה שחקנים הפכו בשלב מאוחר יותר לבמאים. אתה חושב שתוכל לביים באחד הימים?

"כן, למה לא. אם אי פעם יציעו לי לביים אני בהחלט אקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. אני אוהב אתגרים ואני חושב שתמיד צריך לנסות דברים חדשים. ועד שלא אנסה תחום זה לא אדע אם אוכל להצליח בו. אם תיקרה בדרכי הזדמנות כזו, אני אביט עליה כעל אתגר להתמודד עימו ומשוכה לדלג מעליה".

 

 

בארבעת ההצגות האחרונות בהן שיחקת כאן בטורונטו גילמת תפקידים ראשיים. איך התמודדת עם לימוד הטקסט?

"ללמוד בעל פה זה לא החלק הקשה של ההצגה. למצוא את המהלך של הדמות זה הקושי הראשי. לדעת לאן מוביל הסיפור, איך להביע את הדמות דרך הטקסט, ללמוד את האופי של הדמות. כל אחד יכול ללמוד טקסט בעל פה, אבל להציג אותו בצורה הנכונה ובניואנסים המתאימים, זו החוכמה. את יכולה לתת טקסט למספר שחקנים וכל אחד יקרא אותו באופן שונה".

 

אתה חושב על יום שבו לא תשחק יותר?

"אני בכלל לא רוצה לחשוב על אפשרות כזו. משחק זה משהו שזורם אצלי בדם, אז איך אפשר לוותר על דם בוורידים?"

 

עם איזה שחקן נהנית לשחק בארץ, ולצד מי היית חולם לשחק בעתיד?

"בארץ נהניתי מאד לשחק לצידו של אלברט כהן, שהשתתף איתי בהצגה קברט. גם נתן דטנר העניק לי רגעים נפלאים של משחק משותף. חלום שלי? אני חושב שלשחק לצידו של קולין פירת זו פיסגת החלומות שלי. גם דניאל דה לואיס, קנת בראנה ואדוארד נורטון הם שחקנים מעולים".

 

מה אשתך אומרת על חיידק המשחק?

"היה ברור מההתחלה שכל אחד מאיתנו ינסה ליישם את עצמו בשטח שלו. היא ידעה מראש למה היא נכנסת והיא מפרגנת, תומכת והולכת אחרי באשר אלך. היא יודעת שאני אוהב לשחק ואין שום דרך שאוותר על האהבה הזו שלי. אומנם יש לי משפחה עם שני בנות מקסימות, שקצת משנות את סדרי העדיפויות. אבל משחק זה דבר שלא הייתי רוצה להפסיק לעשות לעולם, אם זה יתאפשר לי".

 

האם אתה לעיתים מתלבט האם להמשיך לשחק?

"אין ספק שהדרך שלי בקנדה הייתה מעט קשה, מבחינת משחק. המון פעמים עמדתי בפני ההחלטה האם לעזוב הכל או להמשיך ולהחזיק בשיניים. וכל פעם שהחלטתי להישאר בנישה שלי, מגיעות אלי הצעות והזדמנויות. כבר שנה שנייה שאני מקבל הצעות משחק בארץ מתיאטרון רמת גן, ואני נוסע לשלושה חודשים להעלות את ההצגה וחוזר עם מצברים מלאים עד אפס מקום. המשחק בוער בעצמותיי ונכון להיום, תיאטרון המפגש מצליח להשקיט את הבעירה הפנימית הזו. אני מאד מקווה שלא אגיע לנקודה שבה אני אבין שאין בי יותר צורך".

 

עם הידע והנסיון, האכזבות וההצלחות שלך בעולם המשחק, היית מעודד את הבנות שלך להיות שחקניות?

"אני אחנך את הילדות שלי לעשות ולהגשים את מה שהן רוצות. אבל אם באיזה שלב תהיה לי אפשרות להכריע בעניין הזה של משחק, אני בהחלט אדרבן אותן ללכת לכיוון אחר וללמוד מקצוע שונה. בכל מקרה, אני אכבד את בחירתן ולא משנה מה תהא. אם יבקשו את עצתי, אשמח לייעץ לאור הנסיון שלי. אך הן רשאיות ללכת בעקבות חלומן ולהגשים את עצמן בדיוק כפי שאני עשיתי. אם זה מתאים להן או לא, הזמן יגיד".

 

היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"אין לי מושג. היופי בחיים הללו הוא שקורים דברים מבלי שנתכנן אותם. כמו שאומרים, 'אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו'. החלום שלי זה להמשיך ולשחק בתפקידים מאתגרים וטובים ולפרנס את משפחתי בכבוד. ואם הופעותיי על הבמה יעשו צופה אחד מאושר, עשיתי את מלאכתי נאמנה".