סקס, שקרים, וסלוטייפ

יעל רסולי, יוצרת, שחקנית וזמרת, מביאה לחיים שחקני קולנוע משנות ה-40 באמצעות גזירי נייר, במופע היחיד Paper Cut. עכשיו בסיבוב הופעות עולמי

ב-Paper Cut, מופע תיאטרון בובות וחפצים למבוגרים, רסולי,29, משחקת מזכירה בודדה שמאוהבת בבוס שלה. היא מביאה לחיים את הפנטזיות הרומנטיות של הדמות באמצעות משחק בגזירי נייר של שחקני קולנוע מפורסמים משנות הארבעים, שמתפתח לדרמה מקורית של סקס, שקרים, וסלוטייפ. המופע זכה בפרס 'מופע הסולו המצטיין' בפסטיבל הפרינג' של 2011.

 

 

איך נכנסת לתחום של תיאטרון בובות למבוגרים?  

"התחלתי בתור זמרת קלאסית, אבל תמיד נמשכתי לכל מה שקשור לבמה. למדתי עיצוב במה בלונדון, ופרפורמנס ובימוי בביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. ב-2003 נסעתי לפסטיבל שרלבין בצרפת, הפסטיבל הגדול ביותר באירופה לאמניות הבמה, ושם נחשפתי לתחום של תיאטרון הבובות והחפצים למבוגרים. ברגע שגיליתי אותו, ידעתי שזה התחום בשבילי. הוא איפשר לי ליצור שפה שמשתמשת בכל המרכיבים שאני אוהבת: עיצוב, סאונד, מוזיקה, משחק, בימוי. מצא חן בעיני גם שזה תחום מאד נייד, הרבה אנשים עובדים בו כסולנים, או באנסמבלים קטנים. התפאורה פשוטה. כל מה שהייתי צריכה להופעה הזו נכנס לשלוש מזוודות, ומשתתפים בה רק שלושה אנשים. בצרפת זה תחום מאד מקובל ומפותח. בארץ, קוראים לזה פרינג'".

 

מה היו השלבים החשובים בהתפתחות הקריירה שלך?  

"התחלתי לסייר כבר ב-2005, כסטודנטית בביה"ס לתיאטרון חזותי. העלתי את המופע הראשון שלי, שנקרא how lovely – עבודה קצרה, מאד אפלה, ומאד מינימליסטית – בפסטיבלי סטודנטים בעולם. בעקבותיה, התחילו להזמין אותי לפסטיבלים מקצועיים ברחבי העולם. סיירתי בתאילנד, הודו, אירופה, קנדה, ארה"ב. לפני שנתיים העלתי בפסטיבל עכו מופע שנקרא 'בית על שפת האגם', שכבר היה הפקה יותר מאסיבית, עם שבעה שחקנים. גם איתו הופענו בכל העולם. במקביל אני מופיעה ומסיירת גם בתור זמרת ג'אז, והדברים מתחברים באופן טבעי, היות ואני שרה ברוב ההצגות שלי. בשנתיים האחרונות אני רוב הזמן בתנועה, מפסטיבל לפסטיבל, מארץ לארץ. להיות כל הזמן בסיורים זה לא קל, אני לא יכולה להחזיק דירה במקום אחד, כי אני גם ככה כל חודש בארץ אחרת, ואני לא יודעת מראש מתי ואיפה התחנה הבאה. אבל זאת ההרפתקאה שתמיד חלמתי לחיות: אלו חיים מאד מעניניים ומרגשים, גם מבחינה אנושית. בתחום הזה מכירים הרבה אנשים יוצאי דופן". 

 

צפו בקטע מתוך המופע

 

מה היה המפגש הכי מעניין שלך?  

"לפני שנה, בפסטיבל בדנמרק, הכרתי את קבוצת האחים פורמן: קבוצת קרקס, תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות מאד ידוע. מנהלים אותו האחים פטר ומאטיי פורמן, שהם אגב הבנים של הבמאי מילוש פורמן ("קן הקוקיה", "שיער", "אמדאוס"). ראינו את ההופעות אחד של השני, וזאת הייתה התאהבות מקצועית ואישית. ביוני האחרון, האחים הזמינו להופיע אותי על ספינת התיאטרון שלהם בפראג. זו ספינה ענקית, שהם בנו להפקה ספציפית בחגיגות המילניום של פראג, ובבטן האוניה יש במה ויציע ל-100-150 איש. פעם או פעמיים בשנה הם מזמינים את האמנים האהובים עליהם להופיע שם. אני מאד מואשרת שיצא לי להיות אחת מהם".

 

מה היה הרגע הכי מאושר שלך?  

"בקיץ האחרון בפריז, הופענו עם 'הבית על שפת האגם'. זה מופע קצת כבד יותר מהרגיל, גם מבחינת תפאורה וצוות וגם מבחינת תסריט. הוא על שלוש ילדות שנספות בשואה, ולמרות שהוא מאד מצחיק, הוא גם קשה ועצוב. הופענו מול קהל גדול יחסית, של 250 איש, ובאמת שלא ידענו איך המופע יתקבל. אבל היה רגע מסוים בזמן המופע שהרגשנו כל נשימה של הקהל. בדרך כלל שומעים תגובות בעיקר לקטעים המצחיקים, הפעם שמענו את הנשימה שלהם נעצרת בקטעים המפחידים, נאנחת בקטעים העצובים... ממש הרגשנו אותם מרגישים אותנו. רגעים כאלו מחזירים אותי למקור, ללמה אני עושה את כל זה. זה מעבר ללטייל בעולם או לקבל הכרה. זה המפגש של מה שאני רוצה להגיד ואיך שאני בוחרת להגיד את זה עם אנשים שיושבים שם בחושך. זה שאחרי המופע משהו ממני נשאר איתם".