דמיין שאתה שחקן ממוצא אתיופי. לך תסביר לאשתך שאתה אמן גדול, שזכית בפרסים, שאתה ממלא שליחות, בשבילה חשוב יותר כרגע להצליח לשלם תשלומי חשמל מים ושכר הדירה.
תיאטרון? אמנות?מה זה בכלל? איזה מטומטם מתעסק בשטויות האלה?בשביל מה? האם לא עדיף להיות מתדלק? מלגזן? מאבטח? כל אלה מביאים תלוש בכל חודש יש להם זכויות סוציאליות. אם אתה שחקן פרינג' אתיופי מה אתה מביא? שיחות על זהות? סיפורים מאתיופיה? מה עושים עם זה כשמנהל הבנק מאיים עליך? כשלילדה יש יום הולדת ואין לך כסף כדי לחגוג לה? אז מה חשוב התיאטרון בכל אלה?
שבע עשרה שנים אני עובד עם שחקנים ושחקניות ממוצא אתיופי כותב, מביים ויוצר. איך אני כבמאי ישראלי מסביר לאנשי הקהילה האתיופית כמה חשובה בשבילם קבוצת האומנים הקטנטנה הזאת שמחרפת את נפשה בתוך מדינה קפטליסטית שמודדת אותך רק על פי האוצר החומרי והחומרני שיש לך. שתרבות בארץ היא: "דאג לעצמך ושכל העולם ואשתו ימותו".
לתרבות האתיופית יש צדדים שלא רואים בטלוויזיה. כתבתה של שלומית שרביט:
בכל שנה התיאטרון האתיופי עומד בפני איומים אין ספור ובראשם הפחד הכלכלי. איך אני מסביר לקהילה שקבוצת השחקנים עושה עבורם שירות ענק, שהתיאטרון פותח לרווחה את מערת התרבות העשירה בפני הקהל הישראלי שראשו חתום בסטריאוטיפים וסטיגמות?
איך אני מסביר להם את כור ההיתוך שנוצר בחזרות ממושכות שאני עורך לפני כל הצגה, שהדיונים האינסופיים הם אלו שייצרו מנהיגים אמיתיים ולא חברי כנסת מנופחים, שצרות הקהילה משמשות להם קרש קפיצה לעוד מעמד וכוח? איך אני מראה להם את הזהות האינסופית שמגיעה עד שלמה המלך, שיתגאו בה כי יש להם על מה. אבל כל אלה בטלים בשישים אל מול ההערצה וההתבטלות בפני הישראלי.

"תעצרו רגע. אל תנסו להיות דומים לישראלים"
אני ישראלי תמהוני רומנטיקן שאומר להם: "התרבות שלכם עמוקה יותר, מעניינת יותר ויפה יותר מהתרבות הישראלית השטוחה, אלימה, יהירה, מתרברבת, צעקנית, וולגארית, אלימה ופשטנית.
אני רומנטיקן ללא תקנה שמנג'ס להם: "תעצרו רגע. אל תנסו להיות דומים לישראלים". אבל הם מהגרים, וטבעם של מהגרים שהם רוצים להיטמע, להיות כמו כולם.
ולכן יש תיאטרון שכזה. כדי לעצור, לא להיטמע. להתבונן, לראות, זהו לא תיאטרון סקטוריאלי, זהו תיאטרון ייחודי, זוהי מעבדת תרבות אינטימית שחוקרת את הישראליות דרך המהגר האתיופי , זהו תיאטרון ישראלי לכל דבר שתפקידו להאיר אבן יקרה ומיוחדת בתוך פסיפס האבנים שנקרא עם ישראל.
הכותב משה מלכא הוא מנהל אומנותי במאי יוצר וכותב של התיאטרון האתיופי הולוגאב.
פסטיבל הוּלֵגֵאבּ השלישי, המוקדש ליצירה האתיופית בישראל בתחום אמנויות הבמה, יתקיים השנה בתאריכים 20–27 בדצמבר, באולמות בית הקונפדרציה, בית שמואל ומרכז ז'ראר בכר. מטרתו של פסטיבל הוּלֵגֵאבּ (באמהרית, "רב פנים") היא לחשוף בפני הקהל הרחב את העשייה הישראלית-אתיופית בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה, על ריבוא גווניה.
הפסטיבל יכלול השנה שש הפקות:
יום רביעי | 26.12.12 | 20:30 | בית הקונפדרציה
"פסטיבל הוּלֵגֵאבּ הוא פסטיבל ייחודי נוסף מבית היוצר של בית הקונפדרציה", אומר אפי בניה מנהל בית הקונפדרציה בירושלים. "הפסטיבל מתקיים בתמיכת קרן ברכה, מנהל התרבות במשרד התרבות והספורט, והאגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים, והוא ומציג את היצירה הישראלית - אתיופית המתגבשת ומתפתחת בשנים האחרונות - בתיאטרון, במוסיקה ובמחול.
זוהי יצירה חדשה, הנשענת על המאפיינים התנועתיים - פיזיים של התיאטרון והמחול האתיופי, על המנגינות העדינות של המוסיקה ושירים האתיופיים, אך כזו המשולבת כבר עם השפעות של יוצרים ישראליים, ותיקים במעט יותר, ומתובלת בהשפעות מערביות - עכשוויות ואף בהשפעות של יצירה אפריקאית חדשה".
הפסטיבל יתקיים השנה בתאריכים 20–27 בדצמבר, באולמות בית הקונפדרציה, בית שמואל ומרכז ז'ראר בכר בירושלים.
מחירי הכרטיסים 70-90 שקלים. למידע נוסף בית הקונפדרציה, בפייסבוק או בטלפון: 02-6245206, שלוחה 4
לרכישת כרטיסים בימות, או בטלפון *6226.