עוגיות לחג המולד

זכרונות מחג המולד הראשון בניו-יורק, בחור ישראלי עם לב רחב, ומתכון לעוגיות ג'ינג'ר

יש משהו מהפנט ומעורר קנאה באווירת חג המולד בכל כרך נוצרי, ששום נרות חנוכה או בימות יום העצמאות יכולים להשתוות אליה. ההתגייסות ההמונית לקישוטים המסורתיים, התחרות בין חלונות הראווה הבומבסטיים ובעיקר השילוב של קישוטיי החג ופתיתי שלג המכסים את המדרכות, יוצר אצלי בראש מראה של העוגה המושלמת (קונדיטור, איך לא?).

 

בפעם הראשונה שנחתתי עם האוטובוס המעופף של אמריקן איירליינס, שהרגיש יותר כמו האוטובוס מדלהי לורנאסי, במנהטן, היה לי גוש בין הקיבה והסרעפת שביקש ממני לא לרדת מהמטוס ולחזור אתו לישראל באותה המהירות (ואם אפשר קצת יותר ללחוץ על הגז) שעזבתי אותה. השילוב של הלא נודע, עם קצוות לא פתורים שהשארתי והקור הרגעי שחוויתי כשיצאתי לעשן בטרמינל בפריס, בעת חניית הביניים, כל אלה גרמו לי לפקפק בכך שעשיתי צעד חכם ונכון.

 

הגעתי למנהטן עם מזוודה, שבאדיבות חברת התעופה, היו לה עתה שלושה גלגלים שבורים, לבד בקור של דצמבר ליד התחנה המרכזית מתחת לבניין פן-אם לשעבר. גשם זלעפות ירד ובלי יכולת להתגלגל לשום מקום, עם ארון בגדים שלם דחוס למזוודה שבורה, ניסיתי לסמן למוניות שחלפו על פניי בהמוניהן, ריקות מאדם ועדיין סרבו לעצור לי, כמו אמרו כי אני לא רצוי באי הצפוף גם כך שלהם. מי ידע שהגעתי בדיוק בשעת החלפת המשמרות, עת כל הנהגים פשוט ממהרים לתחנותיהם ואין בזה משהו אישי נגדי. בסוף עצרה לי מונית ולקחה אותי למלון, שהזמנתי מראש מהארץ רק לשני הלילות הראשונים, עד שאתאפס. האמת? התקמצנתי. ידעתי שזה מלון, בוא נגיד, לא מומלץ למאכל אדם, אבל הוא נראה לפחות נקי ובמקום לא רע לפי המלצת קרובי משפחתי הגולים.

 

הגעתי רטוב ומרוט למלון. האיש בקבלה התעקש שאשאיר לו את הדרכון, משסרבתי הוא רטן שכל הישראלים אותו דבר, מפחדים על הדרכון שלהם כאילו מדובר באוצר. מלמלתי חזרה שאין לו על מה להתעצבן ולהיראות מופתע כי אני לא חריג משום ישראלי אחר, וסיכמנו על צילום כרטיס האשראי. עם זה לא הייתה לי בעיה כי בינכה בכרטיס האשראי שלי, אשראי רב לא היה. עליתי לחדר במדרגות צרות עם המזוודה הכבדה עד כאב ושבורה עד דמעות. הכנסתי את המפתח לחדר ופתחתי את הדלת. בשליש הדרך הדלת נתקעה. ניסיתי פעם שניה ושוב חבטה. הצצתי פנימה וגיליתי כי מה שחוסם את הדלת זו מיטת היחיד בעלת הסדינים הצהבהבים. נדחקתי פנימה כשהמזוודה ממלאת את שאר החדר/ארון ב-$80 ללילה. טיפסתי על המיטה, מנסה להגיע לחלון. פתחתי את הוילון שאוכל לשאוף מעט אוויר בחדר הדחוס, ומה אני רואה? כמובן החלון חסום בלבנים ניו-יורקיות, אדומות, טיפוסיות. רציתי למות.

 

החלטתי שזה יותר מידי בשבילי ורק רציתי להתקלח ולשקוע בשינה עמוקה ומשחררת מן המציאות. לקחתי מגבת (שהבאתי עמי לשמחתי, כי בחדר לא הייתה אחת לרפואה), נכנסתי למקלחות בקצה המסדרון, פתחתי את האור, סגרתי וחזרתי לחדר. הדף כאן לא יכול לסבול את האימה (או במילה יפה - התיקנים). נשכבתי על המיטה חלודת הקפיצים ופשוט התמוטטתי לשינה מרגיעה עד לבוקר המחרת. אחרי קרוב ל-12 שעות שינה רצופות פקחתי עיניים והמציאות לא נראתה יפה יותר מבערב אמש. בכוחות נפשיים מחודשים החלטתי שאני לא נותן לדבר יותר לדכא אותי ויצאתי להסתובב בעיר החדשה שנועדה להיות ביתי בשנים הקרובות.

 

היום היה קר וסגרירי. מעט שלג עוד נותר שחור מרבבות סוליות שדרכו עליו, אבל משצעדתי לתוך השדרה החמישית בדיוק מתחת לפתית שלג האורות, מעט דרומה ממגדל טראמפ, חוויתי הארה. היופי של השדרה על שחקיה וחלונות הראווה הזריק מנת חיים שאי אפשר לתאר. כמו משאבת אוויר שמילאה את גופי השפוף ברגע אחד ונתנה לי את כוחותיי בחזרה במתנה.

 

"פעם ראשונה בניו-יורק בחג?" שמעתי קול בעברית,שטלטל אותי מהזיית היופי שהייתי שרוי בה. הבטתי לימיני וראיתי בחור יפה תואר עם חיוך רחב וזיפים ישראליים טיפוסיים בתוך לבוש חורפי מקומי, שהסגיר כי הוא כבר חלק מהמקום. הנהנתי לעברו, מנסה למחוק את החיוך הדבילי שהיה מרוח לי על הפנים ופתאום הייתי מודע לו. "זה כל כך יפה", אלה היו המילים היחידות שהצלחתי להגות. "אתה כאן לבד?" שאל, וגם על זה הצלחתי רק להנהן בתשובה. "מזלך שאני ביום חופש ויש לי חשק להיות המדריך שלך להיום. אם בא לך, כמובן". השמיים שלחו לי את תומר ואת השעות הבאות בילינו בין חלונות הראווה, לעץ חג המולד העצום ברוקפלר, ולאמפייר סטייט בילדינג. החום הטבעי שנבע ממנו השכיח ממני את הרוח הקרה שנעה במהירות בין גורדי השחקים כבתעלה, את תעוקת הנסיעה והחדר שאליו עליי לחזור בסוף היום.

 

לאחר שעות של טיול, הרבה שיחות וכימיה, כמו שיכולה להיות רק בין ישראלים, הוא אפילו הוביל אותי עד למועדון, שבעליו הישראלי הסכים לתת לי עבודה בו כטובה לחבר משותף בארץ. תומר היה דייל וזה היה יום החופש האחרון שלו בניו-יורק. הוא נעלם מחיי באותה המהירות בה נכנס אליהם, אבל אין מה להגיד, הדייל המופלא נתן לי נחיתה רכה בצירוף מקרים שרק חג המולד יכול להביא.

 

ועכשיו לעיקר - המתכון -  עוגיות ג'ינג'ר כמחווה טעימה לחג הצרכני ביותר בעולם.

 

עוגיות גי׳נג׳ר:

 

 

מצרכים:

3 כוסות קמח

1 כפית אבקת אפייה

1 כפית קינמון טחון

1 כפית ג׳ינג׳ר טחון

1/2 כפית מלח

1/2 כפית אגוז מוסקט טחון

1/2 כפית פלפל שחון טחון

8 כפות חמאה רכה, לא מלוחה

1/4 כוס שמן קנולה

1/2 כוס סוכר חום

2/3 כוס סילאן או דבש

1 ביצה בינונית

 

אופן ההכנה:

מחממים תנור לחום של 350 F או בעברית 180 C

מנפים לקערה בינונית את הקמח, אבקת האפיה ושאר התבלינים.

בעזרת מיקסר,על מהירות בינונית, מאחדים יחד את החמאה, השמן, הסילאן והביצה. מוסיפים אל תערובת החמאה את החומרים היבשים.

מאחדים הכול לבצק אחיד (חשוב לא ללוש יותר מידי, כדי לא להפעיל את הגלוטן שנימצא בקמח) כאשר מרגישים שכל החומרים התאחדו יחד, עוטפים את הבצק בניילון נצמד ומכניסים למקרר לשעה.

מוציאים את הבצק מן המקרר ועל משטח מקומח מרדדים עד לעובי של 1 ס״מ.

בעזרת קורץ עוגיות קורצים בבצק בכל צורה שתרצו, אני מעדיף מלבנים או עיגולים פשוטים, אבל הילדים ניהנים יותר מלבבות וכד'.

מניחים את העוגיות על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה ואופים כ- 35 דקות. מצננים ומקשטים.  

 

להכנת הקרם:

4.5 כוסות אבקת סוכר

6 כפות מים

טיפות בודדות של צבע מאכל

מאחדים את אבקת הסוכר והמים לקרם אחיד (בינינו, זה רק ליופי ויותר טעים בלי).

 

 

‎הטור נכתב ע"י עמוס חיון ואיתמר שפריר נג'רי

איתמר שפריר נג'רי הוא Itamar S.N 

‎מחברו של רומן הביכורים NIV‎ שיצא החודש בהוצאת Wilkinson House Press