רוצה לרגש

ארנן רז ריכז סביבו שני הרכבי ג'אז לערב מיוחד בברוקלין בשבת הקרובה. יצא שכמעט כל המוזיקאים דוברים עברית

מי שיצעד לתוך מועדון ShapeShifter Lab בברוקלין בשבת הקרובה (1.12) יוכל אולי לטעות לרגע ולחשוב שמדובר במועדון בלב סצינת הג'אז התל אביבית, שכן מלבד בסיסט אחד, כל המוזיקאים שינגנו במקום יהיו ישראלים. מבט והקשבה שניה יגלו שמה שקורה במועדון הוא דווקא אופייני לברוקלין, לא לתל אביב: חבורה מגובשת של מוזיקאים ישראלים מקצועיים ביותר, שהתאחדו כדי להביא לקדמת הבמה את המוזיקה שהם כתבו ומבצעים בוירטואוזיות. הסקסופוניסט ארנן רז, שארגן את הערב ושהקווארטט שלו יהיה ההרכב השני באותו ערב, מספר שגם במוזיקה שההרכב שלו מנגן יש השפעות ישראליות. "לפעמים בחזרות אני מתבדח וקורא לזה 'הפינה הישראלית'. בעבר ניגנו ב'פינה' עיבוד לסשה ארגוב ועכשיו ננגן עיבוד לסטו הכהן. גדלתי על מוזיקה ישראלית מגיל אפס ולמרות שבשנים האחרונות אני כבר לא צורך אותה, כשאני בא לכתוב ההשפעה פשוט יוצאת. ובכל זאת, אני חושב שמי ששומע את המוזיקה יזהה אותה כג'אז מודרני ואולי רק אוזן ישראלית תזהה את האלמנטים מהבית". בנוסף להרכב של רז, בו חברים דניאל מרון, נדב לכיש ודני דנור, ינגן בערב הרכב נוסף אותו מוביל דניאל מרון ושחברים בו דן פוגץ' ופאבלו מונרס.

 

 

למה בחרת לארגן ערב שכולו כמעט על טהרת הישראלים?

"זה לא ממש מכוון. אנחנו פשוט חברים טובים ומנגנים ביחד. באופן טבעי בתחילת הדרך אתה מתחבר לנגינה יותר עם חברים ובלי שום קשר כולם הם גם נגנים מאוד טובים שאני רוצה לנגן איתם מבחינה אמנותית גרידא. חוץ מזה, למרות שזו לא המטרה שלי, התקשורת איתם כמובן יותר קלה והם יבינו יותר מהר מאיפה אני בא ולאיפה אני רוצה ללכת. דווקא בחיים האישיים שלי הכלל הזה לא בא לידי ביטוי. בת הזוג שלי היא אמריקאית, אבל אני מוצא בה את הנשמה הישראלית, את החום, את האהבה, את הזרימה, את הפתיחות, שבדרך כלל מאפיינים ישראלים".

 

רז נולד בקיבוץ מרחביה למשפחה מוזיקלית לעילא: סבו היה הצייר, המוזיקאי והמחנך אברהם (בוז'יק) תלמי. אמו, חדי רז, היא מורה לגיטרה וזמרת. אחיה, יואב תלמי, הוא מנצח מוערך בעל קריירה בינלאומי. ואחיו הגדול של ארנן, רועי רז, הוא גיטריסט ומלחין פעיל. ארנן עצמו חיכה עד גיל 13 לפני שביקש מאמו ללמוד לנגן בסקסופון. הוא למד בקונסרבטוריון האיזורי במזרע, שם פגש את המורים אלברט בגר וחובב בן סעדיה, שהשפיעו רבות על היווצרות האישיות המוזיקלית שלו. אבל יותר מכך היה לסבו תפקיד מכריע בהתפתחות המוזיקלית שלו: "בכל יום הייתי מתייצב בארבע אפס אפס אצל סבא שלי כדי להתאמן ביחד איתו", ארנן מספר. "הייתי יושב לידו ומנגן לו והוא היה מעיר לי הערות. אני חושב שהנגינה שלי איתו היא בעצם מה שעיצב אותי כמוזיקאי. המטרה שלי תמיד הייתה לרגש אותו. מגיל צעיר ידעתי שאם אני מצליח לרגש את סבא שלי ויש לו דמעות בעיניים – אז הצלחתי. עד היום זו המטרה שלי, איתה אני הולך איתה לכל מקום: אני רוצה לרגש אנשים".

 

כשהתגייס לתזמורת צה"ל עבר ארנן מהקיבוץ לתל אביב, בה פגש מוזיקאים מנוסים ומקצועיים שדחפו אותו קדימה ובמקביל למד עם יובל כהן וסטו הכהן. בכל פעם שניגנו בלהקה את מארש צה"ל חש ארנן גאווה בלב, משום שהמארש נכתב על ידי לא אחר מאשר דודו, כשזה שירת בתזמורת צה"ל בשנות ה-60. היום בו השתחרר מצה"ל היה יום קשה מאוד בחיין של ארנן, שכן בעוד הוא מזדכה על הציוד בבקו"ם, נהרג חבר ילדותו הקרוב ועמיתו המוזיקלי, יונתן הדסי, במלחמת לבנון השניה. באותה שנה הלך לעולמו גם מורו הנערץ, סטן הכהן, ולאחר כמה חודשים גם סבו האהוב. במקביל, נרשם ארנן ללימודים עם בוריס גאמר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בתקופה אותה הוא זוכר כקשה ביותר בחייו וממנה יצא בזכות צלילה אל תוך עשיה מוזיקלית. מיד כשסיים את האקדמיה, היה לו ברור שניו-יורק היא התחנה הבאה. תוך שנתיים וחצי הוא נחת בעירנו. "ניו-יורק הייתה המעבר הטבעי", הוא מסביר. "כל החברים כבר לא היו בארץ, רובם היו בבוסטון, לומדים, וחלק כבר עברו לניו-יורק. בשביל מוזיקאי ג'אז שחולם על כל הקופה, ניו-יורק זה המקום הטבעי, המקום שכל הכוחות המוזיקלים מתנקזים אליו. היו הרבה קשיים של מעבר והם נוכחים עד היום, למרות שהם נעשו יותר קלים. העובדה שאני מוקף בישראלים מאוד עוזרת לזה".

לאחרונה קיבל ארנן ויזת אמן: "עד עכשיו בעצם אלה היו שנים של הישרדות וחוסר ידיעה של מה הולך לקרות מחר. הוויזה החדשה הביאה לשינוי תודעתי ופרנסתי, יכולתי למצוא עבודה בתור מורה למוזיקה. לפעמים כשנוחתת בי ההבנה שהצלחתי לבנות פה חיים, שיש לי חברים, עבודה ושאני מצליח לייצר אמנות, זה עושה אותי מאושר".