הקן של ציפורה

שבע-עשרה שנים לאחר שהתבססה בארצות הברית, קיבלה מלכה נדיבי טלפון מההורים. היא הרגישה שאין לה ברירה אלא לחזור לישראל כדי לטפל באמה, ציפורה, ניצולת שואה ואוגרת כפייתית. אחרי ארבע שנים לצד אמה, היא חזרה עם היכרות מחודשת עם האם, תובנות חדשות וסרט דוקומנטרי מרגש אחד

הראיון עם מלכה נדיבי נערך בגלריית BOA במלרוז, שם מוצגת תערוכת העבודות המעניינת שלה. דמויות ענקיות, עשויות חתיכות בד, נייר ודבק, ניצבות בראש מורכן, חלקן גרוטסקיות, חלקן ספק עצובות ספק מתביישות. דמות אחת, בעיקר, חוזרת על עצמה ומציצה מתוך ציורים תלת-ממדיים התלויים על הקיר. זוהי דמות של אישה קשישה, בשיער שיבה, שמהר מאוד הופכת למרכז השיחה שלנו. זוהי דמותה של אמה של מלכה, ציפורה, שהלכה לעולמה לפני מספר שנים, אולם היא עדיין חיה מאוד ביצירותיה ובסרט הדוקומנטרי שיצרה הבת, "הקן של ציפורה", ובו היא מתעדת את חיי האם, ניצולת שואה ואוגרת כפייתית.

 

 

הסרט צולם בזמן שמלכה נדיבי שבה לארץ לטפל באמה הקשישה, שבריאותה הלכה והתערערה. כבת יחידה, מלכה ידעה שאין לה ברירה ואם היא לא תשוב לטפל באמה כשזו נזקקה לה יותר מתמיד, היא לא תסלח לעצמה לעולם. ישראלים רבים, החיים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם, בוחרים לשכור להורים מטפל או מטפלת או לעזור להם למצוא בית אבות מתאים, בו יקבלו את הטיפול הנחוץ להם.

 

במקרה של ציפורה, זה לא היה אפשרי. "ניסינו הכל", מספרת מלכה. "היא לא הסכימה בשום פנים ואופן ללכת לבית אבות. גם אבי לא רצה שהיא תעבור לבית האבות בו הוא נמצא. גם בבית האבות עצמו לא רצו לקבל אותה. בעלת בית האבות הסבירה שהם פחדו שהיא תאסוף כל דבר ותהפוך את בית האבות למחסן. אמא שלי הייתה אוגרת כפייתית. אם משהו היה נכנס אלינו הביתה, הוא לעולם לא היה עוזב. היא שמרה על הכל. ניסיתי להביא לה מטפלות, אבל כולן עזבו, האחת אחר השניה, וגם זו שבסוף היא הצליחה להסתדר אתה, לא נשארה כי היא עברה תאונת דרכים. ידעתי שאם אני לא אטפל בה ואעזור לה, אף אחד לא יעשה את זה. פחדתי שאם היא תיפול ותמות, לעולם לא אצליח לסלוח לעצמי".

 

 

בעידודו של בעלה, מפיק הסרטים אודי נדיבי, 17 שנים אחרי שעברה לגור בארה"ב, ארזה מלכה מזוודות ואת שתי בנותיה, אחת בכיתה א' והשניה בחטיבת הביניים, ונסעה לטפל באמה בישראל. היא נשארה שם ארבע שנים תמימות.

 

בטח לא היה קל לעזוב את בעלך כאן ולנסוע לארץ.

"זה לא היה קל. גם הבן הבכור שהלך לקולג' נשאר בארה"ב, אבל בעלי מאוד תמך בי. הוא רצה לחיות עם אישה נורמלית וידע שזה מה שאני צריכה לעשות. זה היה הרעיון שלו שאתעד את אמא שלי. הוא זה שקנה לי את המצלמה, שם לי אותה ביד ואמר לי: תעשי את זה, צלמי את אמא שלך. בסוף הפכתי לאובססיבית עם המצלמה. לא הפסקתי לצלם. צילמתי 120 שעות".

 

ובסוף ערכת אותן ל-93 דקות של סרט. לקח הרבה זמן?

"לקח לי שלוש שנים לערוך את הסרט. ערכתי אותו עם עורך סרטים, בחור צעיר שלא מדבר עברית. הוא ישב אתי שלוש שנים בחדר עריכה כל יום ועבד אתי. בהתחלה חשבתי לתעד את הבת שלי: איך ילדה אמריקאית, שלמדה בבית ספר יהודי בארה"ב, מגיעה לבית ספר ישראלי ומתחילה ללמוד שם, אבל בסוף תיעדתי את אמי. תוך כדי עבודה על הסרט משהו טוב קרה, כי התחלתי להבין אותה והתאהבתי בה. גיליתי את אמי מחדש".

 

לא הכרת אותה לעומק לפני כן?

"היום אני מתביישת להגיד את זה, אבל כשהייתי צעירה יותר לא רציתי להתעסק עם זה, עם הבעיות של אמא שלי. אמא שלי לא דיברה אתי על השואה ומה שהיא עברה שם, כמו הרבה ניצולי שואה אחרים. מאוד התביישתי בה כילדה, כי היא הייתה אוגרת, אוספת דברים, לא זורקת כלום לפח. ילדים היו צוחקים עליה, על איך שהיא נראית, איך שהיא מתלבשת, מתנהגת, אוספת דברים מהרחוב. מאוד התביישתי בה. התביישתי להביא חברים הביתה שיראו איך אנחנו חיים".

 

גם החדר שלך היה מלא חפצים?

"לא היה לי חדר. ישנתי עם הורי באותו החדר. היה לנו בית קטן. בסלון לא היתה ספה. היה שולחן, כיסאות וטלוויזיה והייתה לנו מרפסת שגם שם היו שולחן וכיסאות. הייתה לי מיטה בצד החדר של ההורים ובאמצע הייתה המיטה הזוגית של הורי. ישנתי אתם באותו החדר עד גיל 18. זה היה קשה בעיקר כשהתכוננתי לבגרויות. היה לי שולחן קטן שעליו הייתי לומדת ומתכוננת למבחנים וכשההורים היו רוצים ללכת לישון, הייתי לוקחת אותו ועוברת למרפסת שם הייתי לומדת".

 

אנשים לא היו באים לבית?

"היו באים, אבל לא אומרים כלום, כנראה מפאת הנימוס. אז לא דיברו. אז גם לא הכרתי את המושג 'אוגרת'. התופעה הזאת לא הייתה מוכרת. לא ידעתי שזה לא בסדר, כי נולדתי לתוך זה".

 

אבל כשהלכת לחברות, לא ראית שהן חיות אחרת?

"ראיתי. היו לי שתי חברות טובות, איתן אני בקשר עד היום. הייתי הולכת אליהן הביתה ונהנית מהסדר והיופי. מאוד רציתי שגם לי יהיה חדר משלי והתחננתי בפני אמא שנהפוך את המרפסת לחדר שינה, כמו אצל השכנה, אבל זה לא קרה. אני חושבת שאחת הסיבות שמאוד שמחתי לעזוב את הארץ ולעבור לכאן הייתה שהרגשתי חופש מהבעיות, מהבושה שליוותה אותי אז. יש לי חברות שגרות בארה"ב ומתות לחזור לארץ, אבל אני תמיד הייתי מאושרת לחיות כאן, כי זה היה עבורי שחרור".

 

ובכל זאת, שבת לארץ לטפל באמא שלך וחזרת לאותו בית ממנו ברחת.

"כן, כי לא הייתה לי ברירה. היה לי מאוד קשה עם זה וזהו גם חלק מהסרט המתעד את מה שעברתי במהלך אותה תקופה".

 

בת כמה את, אמא?

סרטה של נדיבי מרגש ונוגע ללב. הוא מספר סיפור של אמא ובת בצל ערימת חפצים שנאגרו בבית ההורים, בעיר רחובות, במשך עשרות שנים. שני הוריה של נדיבי חוו את השואה בפולין, ארץ הולדתם. אביה, משה כגנוביץ', איבד את כל משפחתו בשואה. אמה, ציפורה, איבדה חלק מבני משפחתה. אלו שניצלו מופיעים בסרט. הם משוחחים עם מלכה ומייעצים לה מה לעשות עם האם העקשנית המסרבת להיפרד מביתה וחפציה "היקרים".

 

כמו ניצולי שואה רבים, לא אהבו הוריה של נדיבי לדבר לה על מה שעברו. היא לא ידעה אפילו בת כמה אמה. "רק לאחר שנפטרה, עשינו חישוב וגילינו שהיא הייתה בת 90, ככה גם גיליתי שהיא הייתה מבוגרת מאבי בארבע שנים. היא תמיד אמרה שכל התעודות הלכו לאיבוד בזמן השואה".

 

לאבא שלך לא היתה בעיה עם האגרנות הכפייתית של אמך?

"אבא אף פעם לא העיר לה. אנשים היו מגיעים הביתה, אבל אף אחד לא היה אומר משהו. רק כשהתחלתי לצלם את הסרט, אנשים התחילו לדבר אתי על זה, כי נתתי להם את האפשרות לדבר".

 

איך הבנות שלך הגיבו כשראו את בית אמך?

"הבת שלי הקטנה, שהייתה בת שש, נגעלה, וזה עוד בלשון המעטה. קשה לי לדבר ככה, כי זו הבת שלי, אבל הייתה לי הרגשה שיש לה בחילה. הבת המבוגרת שלי דווקא לא. היא מאוד אהבה את אמא שלי. עד היום, היא כל כך מצטערת שלא השארנו כמה דברים מאמא. גם הבן הגדול מאוד אהב אותה. רק לקטנה היה קשה. התייעצתי עם פסיכולוגית מה לעשות ולמה היא לא רוצה לבקר את סבתא. אמרו לי: אם היא לא רוצה אז לא צריך".

 

כשרק היכרת את בעלך, הזמנת אותו לבקר בבית ההורים?

"כן, עם הרבה כאבי בטן. לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה להראות לו איפה אני גרה. הכרתי את בעלי בדיוק יום לפני יום כיפור, הכנתי אותו לקראת הביקור בבית והוא דווקא הגיב בסדר גמור".

 

איך התגברתם על הריחוק הזה כשגרת בארץ וטיפלת באמך?

"בעלי מצלם סרטים בדרך כלל מחוץ ללוס אנג'לס, אז כשהוא היה מסיים סרט, הוא פשוט היה נוסע לארץ במקום לחזור הביתה".

 

מה קורה עם הסרט שלך עכשיו?

"הסרט נמצא בידי חברת הפצה. בדיוק הייתה לי פגישה איתם אתמול. הם מאוד מאמינים בו ומנסים להכניס אותו לפסטיבלים".

 

 

מחלת ה"לזרוק"

במהלך השנים בהן חיה בארץ, מלכה גם הספיקה לנסוע לפולין עם בתה הגדולה, קרן, במסגרת מסעות התיכוניסטים לאתרי השואה. הנסיעה הזאת, היא מספרת, קירבה אותה עוד יותר לאמה. "נסענו לבקר גם בעיירה של אמי ובבית בו גדלה. היא עצמה לא גדלה עם הוריה, אלא עם הסבא והסבתא שלה, ואחרי כל מה שהיא עברה בשואה, הריחוק מהוריה והגעגועים, כל מה שהיא רצתה היו קירבה ואני הייתי האדם הקרוב לה ביותר, בתה היחידה. זו הייתה האהבה האולטימטיבית שלה, להיות אתי, קרובה אלי. הבנתי גם שאדם שגדל עם חסך, שלקחו ממנו הכל, מפחד שהוא שוב ישאר בלי כלום. למשל, בן אדם שלא היו לו נעליים במשך שנים ופתאום יש לו נעליים והן נקרעות, הוא יחשוש לזרוק שמא יום אחד שוב לא יהיו לו נעליים".

 

מה עשית עם כל החפצים שנאגרו אצלה בבית אחרי מותה?

"זרקתי בצורה אכזרית והכל מתועד עם המצלמה. אני עד היום אוהבת לזרוק דברים. יש לי את מחלת ה'לזרוק'. לא יכולה שיהיו לי חפצים קטנים בבית. מה שלא השתמשתי בו שנה, שנתיים, אני זורקת".

החפצים של אמה דווקא היו יכולים לשמש את נדיבי ליצירות האמנות שלה, אבל למעט מספר בדים, היא העדיפה לא לקחת איתה דבר כשחזרה לביתה בארה"ב. כאן היא התמסרה לתחביב שלה שהפך למקצוע של ממש. "בעריכה יש תקופות ארוכות ללא עבודה ובאחת התקופות האלו, חברה שלי הציעה לי לנסות לעבוד עם חימר, כי עד אז רק ציירתי. התחלתי עם חימר ומהר מאוד עברתי לעבוד עם חומרים נוספים".

 

היצירות שלך מאוד מיוחדות. הן גם ענקיות, לא מתאימות לכל בית ולכל אחד.

"זה נכון. למרות שביקרה כאן מישהי שהתעניינה באחד הפסלים האלו עבור ביתה החדש. העובדה שיש לי בעל שמפרנס אותי ותומך בי בהחלט עוזרת. אם הייתי צריכה להתפרנס מאמנות לבד זה היה קשה. אולי לא בדיוק קשה, אבל לא הייתי מצליחה להגיע לאן שאני עכשיו. כל הזמן הייתי צריכה לחשוב מה אנשים חושבים על העבודות שלי והאם זה יתאים להם לסלון. זה שאני לא צריכה לחשוב על נותן לי חופש לעשות את האמנות שלי".

 

את עובדת מהבית או בסטודיו?

"עד לאחרונה ממש היה לי סטודיו בדאון טאון וסטודיו בבית, אבל סגרתי את זה שבדאון טאון כי היה לי קשה לנדוד בין שני המקומות. אני אוהבת אנשים, לא אוהבת להיות לבד ובדאון טאון היו לי אמנים מסביבי שעבדו בסביבה ויכולתי לצאת החוצה ולפגוש אותם. זה מאוד נחמד להיות בסביבת אמנים אחרים. אז עכשיו אני עובדת מהסטודיו שלי בבית, אבל מחפשת סטודיו אחר בו אוכל לעבוד".

 

לא קל למצוא היום גלריה שתציג את העבודות שלך, יש הרבה אמנים שלא מצליחים לעשות את זה. איך הגעת לגלריה הזאת?

"חברה אמנית התקשרה אלי והזמינה אותי לתערוכה שלה בגלריה. היא הציגה אותי בפני בעל המקום ונוצרה בינינו כימיה. הוא אהב את העבודות שלי והזמין אותי להציג כאן. עכשיו כנראה הוא ייצג אותי".

 

כשהעבודות לא בגלריה, הן בבית?

"כן. בבית ובסטודיו שלי".

 

רבות מהדמויות מזכירות את אמא שלך.

"כן. אמא שלי מלווה אותי כל הזמן מאז נפטרה".

 

היא הספיקה לראות את העבודות שלך?

"רק את עבודות הקרמיקה. את השאר היא לא הספיקה לראות".

 

את מרגישה שיש באמנות הזאת מין תרפיה?

"בהחלט. יש בזה הרבה תרפיה. זה צורך נפשי בשבילי ליצור. היום אני מרגישה שהגעתי לאמת של עצמי ואני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודות שלי. לא רק כדי שיקנו אותן, אלא פשוט שיראו אותן. אני מקווה להכניס אותן למוזיאונים ולחשוף אותן לכמה שיותר קהל. לשמחתי דברים מתחילים לקרות והרבה אנשים מגלים עניין".

לעבודותיה של מלכה נדיבי הכנסו: www.malkanedivi.com

פרטים נוספים על הסרט ניתן למצוא באתר: www.tziporasnest.com