בשביל המוזיקה

המוזיקה של דניאל וייס הביאה אותו לניו-יורק, ללימודים בברקלי ולסצנת הג'אז המוקומית

דניאל וייס, 25, הוא גיטריסט/מלחין/מנהיג להקה, שהגיע לניו-יורק על מילגה מאוניברסיטת ברקלי למוזיקה. בחמש השנים שהוא כאן וייס ביסס לעצמו שם בתור נוכחות עולה בסצנת הג'אז, ואלמלא הוריקן סנדי, הוא כבר היה מחזיק היום אלבום בכורה ביד. 

 

איך התחילה הדרך שלך כמוזיקאי?

"אבא שלי, רוני וייס, הוא מלחין ומעבד די מוכר. הוא היה מנהיג להקת איזולירבנד, זה שכתב את 'לעולם בעקבות השמש'. כשהייתי ילד הייתי בא איתו להקלטות, אולפנים, כל מיני מחזות זמר... תמיד המוזיקה משכה אותי. התחלתי עם הפסנתר, אבל לא אהבתי את זה, עברתי לתופים, לא אהבתי גם את זה. בגיל 13 הרמתי את הגיטרה, וישר ידעתי שזה הכלי שלי. באותה שנה הקמתי עם חבר טוב שלי, ערן שיש, להקת רוק כבד בשם 'מורפיוס'. בחטיבה היינו הלהקה של בית הספר. בגיל 16 כבר הופענו עם כל מיני אמנים רציניים והתאמנתי על הגיטרה בכזו אינטסיביות שזה מנע ממני לעשות שיעורים. בגיל 17 נשרתי מהתיכון כדי לתת את כל הזמן שלי ללהקה. איך ההורים שלי קיבלו את זה? הם היו קצת מאוכזבים מהתפנית הזו, אבל התנחמו בזה שהייתי רציני ומסור לחלוטין לקריירה המוזיקלית שלי".

 

 

אז איך הגעת למילגה בברקלי?

"מהמוזיקה עצמה. בלהקה לאט לאט התרחבנו מרוק כבד לפיוז'ן, לפאנק, לג'אז. לאורך הדרך התחלתי להתעניין יותר בתיאוריה, ולהרגיש שאולי אני כן זקוק ללימודים אקדמיים. בנוסף ללהקה, הייתי נגן הבית בכל מיני תוכניות טלווזיה בערוץ 2 ודי מוכר בזכות עצמי. קיבלתי מילגה לבית הספר למוזיקה "רימון" והשלמתי את 12 שנות הלימוד שלי תוך כדי הלימודים שם. ערן, החבר, החליט שהוא עוזב את הארץ כדי ללמוד מוזיקה בברקלי. שנה אחרי זה נערכו ברימון מבחני קבלה לברקלי. התקבלתי, זכיתי במילגה, והחלטתי שאני מצטרף אליו". 

 

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך כאן?

"ברור שזה היה מעבר דרמטי – ארץ חדשה, תרבות חדשה, בלי משפחה, בלי חבר'ה. זו גם השנה הראשונה שאני חי מחוץ לבית של ההורים. יחד עם הלם התרבות הרגיל, הייתי צריך ללמוד איך להכין לעצמי את האוכל, לזכור לשטוף את הכלים ולזרוק את הזבל אחרי... ההתמודדות עם הפרטים האלה שמרכיבים את החיים של אדם עצמאי בארץ זרה הייתה קצת מסובכת, אבל החלק הכי קשה זה עדיין הגעגועים. מעבר למשפחה שחסרה לי, היו לי חבר'ה מאד מגובשים וקרובים בישראל, וזה משהו שמאד קשה ליצור מחדש כאן. למזלי, אני פה עם החבר הכי טוב שלי. זה עוזר".

 

מה היה ההישג הכי חשוב שלך כאן?

"היו לי כאן הרבה גיגים וציוני דרך בתור מוזיקאי, אבל מה שאני גאה בו זה איך שהמעבר הזה ביגר אותי בתור בנאדם. הייתי מתבגר גם אם הייתי עוזב את הבית ועובר לדירה משלי בתל-אביב, אני מניח, אבל העובדה שעשיתי את זה במקום רחוק וגדול כמו ניו-יורק הופך את ההשג להרבה יותר מרגש. מעבר לזה, התואר. כמו שאמרתי מקודם, אף פעם לא הייתי סטודנט כזה טוב, ועם התואר הוכחתי לעצמי שאני מסוגל גם לשבת וללמוד כשצריך. היה צריך גם לצאת לי אלבום בכורה בקרוב. כבר התחלנו להקליט, אבל האולפן שלנו היה בלונג-איילנד. סנדי באה והכל הוצף".  

 

הרגע הכי מאושר כאן?

"לפני שנה היה לי גיג אחד על חוף הים, עם קבוצה של נגני רגאי מג'מאיקה. גם מוזיקלית וגם תרבותית, זה היה מן מפגש תרבויות חדש ופתיע, חוויה שלא ציפיתי לה. בשבילי, ההופעה, כל הופעה, היא מה שעושה אותי מאושר. למה? זה הרגע האחד בו כל מה שעבדתי עליו מתממש. אני מניח שבשלב מסוים בחיים כולם מגבשים לעצמם רעיון מה הם באו לעשות בעולם הזה. כשאני על הבמה, אני מרגיש שאני עושה את הדבר שבשבילו באתי".