ויזת עבודה והספונסר הנדרש

אם אני אפתח כאן עסק, אולי העסק שלי יספק לי את הוויזה?

ולעיתים תכופות אני נשאלת: "האם אוכל לקבל ויזת עבודה לאחר שאקים עסק קטן שיעסיק אותי וגם עובדים אמריקאים?"

אני מסבירה שחוקי ההגירה כוללים רשימה סגורה של תרחישים המאפשרים קבלת ויזה. רק כאשר המבקש נכלל באחת הקטגוריות ברשימה הוא יוכל לקבל ויזה. אין "סעיף סל" שיכלול את "כל המבקשים האחרים ברשימה".

 

הבעיה היא שהתיאור שהלקוח נתן לי – והוא כל כך אופייני לישראלים המקימים כאן עסקים קטנים – אינו מניב בדרך כלל ויזת עבודה. עיקרון ברזל בדיני ההגירה של ארה"ב דורש קיום "נותן חסות", Sponsor, אמריקאי שיבקש את שירותיו של המהגר או מבקש ויזת העבודה. והנה במקרה שתיארתי, אין "ספונסר" אמיתי. שלטונות ההגירה גורסים שאדם אינו יכול לשמש ספונסר של עצמו (אלא במקרים חריגים של יכולות יוצאות דופן ומיוחדות בתחום העסקים האמנות או המדע). לכן, אם המבקש הוא בעל המניות של החברה המחזיקה את העסק, הבקשה תידחה. בעיה אחרת היא שבדרך כלל עסקים חדשים אינם מרוויחים כסף בשנים הראשונות לפעילותם ועל כן גם אם היה אפשר להגיש את הבקשה כאשר החברה היא הספונסר של המבקש, גם אז היא הייתה עלולה להיפסל בשל חוסר יכולתה של החברה לעמוד בתשלום משכורת המשרה המוצעת.

 

 

חוקי ההגירה מיועדים בדרך כלל לשכירים ולרוב לבעלי מקצועות הדורשים תואר אקדמי והעובדים בחברות גדולות (ויזות H). עובדים עצמאיים המבקשים ויזה הם בדרך כלל משקיעים גדולים המספקים לפחות עשרה מקומות עבודה ומשקיעים לפחות מיליון דולר (חצי מיליון אם מדבור באיזור חקלאי או מוכה אבטלה). כמובן שישנן קטגוריות נוספות של סטודנטים (F) או מתאמנים בניהול (J) וכן עבור אמנים בעלי יכולות יוצאות דופן (O) אבל רובן לא עונות לצרכיו של מקים העסק הקטן.  

 

בעיני המתבונן, מדיניות זו נראית מוזרה. באורח בולט ומסורתי, ארה"ב היא מולדת העסקים הקטנים המהווים את חוט השדרה עליו נישאת הכלכלה כולה. והנה דווקא חוקי ההגירה מקשים על הצטרפותם של עסקים קטנים חדשים לכלכלה האמריקאית. אחת הסיבות המוצעות לקיום אבסורד זה היא המבנה הבלתי סימטרי של חוקי ההגירה שחוקקו טיפין טיפין ולא כחבילה אחת. באופן היסטורי, ניתן היה להגר לארה"ב אם המהגר הביא תצהיר – affidavit מאזרח אמריקאי שהתחייב לכלכל את המהגר, אם זה לא יצליח לעבוד ולהרוויח כדי צרכו. החוק רצה למנוע הגירה של עניים שידרשו מיד סעד. אולם כיום, אם הספונסר היא חברה בעלת הון עצמי המספיק לשלם משכורות למבקש הוויזה, אין סיבה למנוע מחברה כזו את האפשרות שהיא תהייה הספונסור של בעליה. זו מסקנה הגיונית וכל שנותר עתה הוא לשכנע בכך את הקונגרס שישנה את החוק. יש לכם יותר סיכויים לזכות בלוטו בפרס הגדול.

 

בטורים הקרובים נסקור את האפשרויות ביתר פירוט – אבל לשואל השאלה שלמעלה נדרשים פתרונות יצירתיים במיוחד, שכן לא קיימת ויזה ישירה העונה על צרכיו.

 

עו"ד רקפת כרמון עוסקת בנושאי הגירה וויזות לארה"ב מזה 26 שנים. היא עורכת דין מורשית בישראל ובניו-יורק ומייצגת גופי ענק, חברות בינוניות וקטנות ואנשים פרטיים.

לפרטים נוספים ויצירת קשר: rakeffet@carmonlaw.com