ניו ג'אז

יוני קרצ'מר החל לנגן בסקסופון בגיל 13 בישראל. אחר כך עבר לפריז כדי ללמוד מוזיקה, ולפני שלוש שנים עבר לניו-יורק. עכשיו אחרי שהקים לייבל הקלטות ועם יותר הופעות, מצא את מקומו

לסגנון של סקספוניסט הטנור יוני קרצ'מר, 30, אין שם אחד מוסכם: לפעמים מכנים אותה "סצנת הדאון-טאון", לפעמים ניו-ג'אז, מוזיקה מאולתרת, אוואנגרד, פרי-ג'אז. מה שכן מוסכם הוא שקרצ'מר הוא כוח מוביל בסצינה הזו. קראו לו "הג'אזיסט הישראלי המעניין ביותר שפועל כיום", כתבו עליו שהמוזיקה שלו היא "מתנה לג'אז הישראלי בכללותו" (בן שליו, "הארץ"). אלבומו הראשון, New Dilemma, נמנה ברשימת חמשת המובילים של עיתון "הארץ". מאז שהגיע לניו-יורק ב-2010, קרצ'מר הקים שלושה הרכבים, פתח לייבל הקלטות עצמאי ביחד עם שותפים תחת השם Out Now Recording, והוציא ארבעה אלבומים. השנה הוא מצפה לעוד כמה.

 

מתי התחלת לנגן?

"התחלתי לנגן בסקסופון בגיל 13, בבר-מצווה. אבא שלי היה שומע ג'אז, ותמיד אהבתי את המוזיקה הזו, אבל אני לא בדיוק זוכר מה היה הדבר שגרם לי להחליט ללמוד לנגן. אולי זאת הייתה התערוכה במתנ"ס, שבה הציגו לילדים כל מיני כלי-נגינה, כדי שירצו ללמוד לנגן בהם. נראה שזה עבד. לא למדתי מוזיקה – או כל דבר אחר, למעשה – במסגרת האקדמאית המסורתית. כבר בכיתה ד' מתתי לעזוב את הלימודים, ובגיל 16, כשיכולתי, נשרתי מהתיכון. אף פעם לא יכולתי לשבת על התחת. אני חושב שבאופן אובייקטיבי המבנה הזה מתאים לרוב הילדים, אבל לאלו שזה לא מתאים מדביקים איזו הגדרה כמו ADHD וכו', רק כדי להצדיק את הכשלון של המערכת. אבא שלי קיבל את זה בהבנה. הוא הבין שאני לא עושה כאילו יש לי חום, שאני באמת סובל. אחרי שעזבתי את הלימודים המשכתי ללמוד מוזיקה עם מורים פרטיים. אחרי שבעה חודשים של שירות לאומי נסעתי ללמוד בבית ספר למוזיקה בפריז. אהבתי את פריז, בית הספר לא היה מה שחיפשתי וגם ממנו נשרתי בסופו של דבר. המשכתי ללמוד ולנגן בכוחות עצמי, ואחרי שלוש שנים בפריז חזרתי לישראל".

 

 

מה הביא אותך לניו-יורק?

"ניו-יורק תמיד הייתה חלום, אבל אף פעם לא היה לי את הכסף ללימודים כאן. אחרי שחזרתי מפריז נשארתי בארץ עוד 6 שנים, עד שב-2010 אמרתי לעצמי, יאללה, די, זה הזמן לנסות את ניו-יורק. בדיעבד, מפתיע אותי לחשוב כמה המעבר לכאן היה בסה"כ לא קשה. אמנם בשנה הראשונה שלי הייתה לי עבודה מעפנה. איזה עבודה? באריסטה בבית-קפה... מה שעיצבן אותי היה שזה בדיוק היה מה שעשיתי לסירוגין בארץ. כנראה שאם אתה מוזיקאי, יהיה לך הרבה נסיון בלהכין קפה. אני די בטוח שבעלי-בתי קפה יודעים לחפש את המילה 'מוזיקאי' ברזומה. אחרי השנה הראשונה המצב השתפר. מצאתי עבודות יותר טובות, הקמתי לייבל הקלטות משלי, התחלתי להופיע יותר, והתחלתי למצוא את המקום שלי כאן בתור מוזיקאי".  

 

מה היה הדבר הכי חשוב שקרה לך כאן?

"פשוט לנגן עם המוזיקאים כאן היה בית הספר הכי טוב שיש. יותר מזה, לנגנים כאן יש נכונות עמוקה ומצאתי שאני יכול ליצור איתם שותפות אמיתית. לעובדה שבסצינה הזו אין גרוש יש יתרון אחד משמעותי: מי שלוקח בה חלק יודע שהוא עושה את זה אך ורק בשביל המוזיקה, ולכן הוא תמיד מתחייב לסטנדרטים הכי גבוהים של עצמו". 

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך כאן?

"זה לא בדיוק רגע - זה המרחק המתמשך מהארץ. לקח לי הרבה שנים לשכנע את עצמי לעשות משהו, אבל בשנים האחרונות לפני שעזבתי את ישראל התחלתי להיות יותר פעיל במחאה נגד העוולות שממשלת ישראל גורמת, במישרין ובעקיפין. אחרי שהפכתי סוף סוף מעורב היה קשה פתאום להתנתק. אמנם אפשר לשבת בניו-יורק ולהתלונן שכולם בישראל חרא, אבל יותר נכון ללכת להפגין שם, לנסות לתקן את המצב משם. זאת מחוייבות שלא בחרתי, אבל אני מרגיש שאני לא אמור להתחמק ממנה".

 

מה היה הרגע הכי מאושר שלך כאן?

"יש משהו שהוא מאד כייפי, מאד טבעי, בחיים בניו-יורק – כאילו העיר הזו מרימה לך את הווליום של החיוניות. המעבר לכאן מעלה איזה סוויטש, וכל אלמנט שהיה בך מתבהר, מתעצם. וההיי של ההיי הוא תמיד לנגן: כשאני מנגן עם אנשים שנאבקו כדי להגיע לכאן, שהיצירתיות פשוט עולה ונשפכת מהם, יש בזה משהו מרומם".