עימות מוגבל: מתכוננים ל"אינתיפאדה הלבנה"

לא כולם במערכת הביטחון שותפים להערכה שהולכים לקראת מערכה שלישית בגדה. צה"ל אמנם מאוורר את תוכנית המגירה להתמודדות עם הפגנות, אלא שהציפייה היא להתקוממות עממית לא מזוינת. אבל גם בצבא יודעים: טעות של מ"כ בשטח עלולה להצית את השטחים ולזרוק את ההערכות לפח ההיסטוריה. ואיך הכול נראה מהצד הפלסטיני?

בין שמדובר בהערכה מבוססת ובין שזוהי רק התלקחות קצובה בזמן של מהומות בשטחים, הרי שהמונח "אינתיפאדה שלישית" הוטמע בשבוע החולף עמוק בתוך שיח הציבורי, הפוליטי והצבאי - הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני. אבל במערכת הביטחון הישראלית כלל לא בטוחים שאינתיפאדה שלישית היא כורח הנסיבות הקיימות, וסבורים שלא מן הנמנע שהאלימות דווקא תדעך בתקופה הקרובה. אבל גם אם תפרוץ, הערכות מדברות על כך שהאינתיפאדה השלישית לא תהיה דומה לקודמותיה. במערכת הביטחון סבורים שההתקוממות תהיה אמנם אלימה, אבל עממית-אזרחית ולא מזוינת. דהיינו, ידויי אבנים, חסימות צירים והשלכות בקבוקי תבערה, ועם מעט פיגועי ירי וללא פיגועי התאבדות.

 

זאת בעיקר הודות למדיניות "כיסוח הדשא" העקבית והלילית שמבצעים שב"כ ופיקוד מרכז בגדה, באופן שמסכל פיגועים עוד בתחילת התהוותם

וגודע תשתיות טרור בתחילתן. במקרי קיצון, אומרים בצה"ל, שוטרים פלסטינים המזוהים עם פתח - שרידים מארגון התנזים - יפנו במקרים מסוימים את נשקם וכוונותיהם נגד הכוחות הישראליים. לא יותר.

 

לפי אותן הערכות, אינתיפאדה כזאת תהיה דיפלומטית יותר - "לבנה" בשפת המערכת הביטחונית - ותכלול גם פעולות מדיניות חד צדדיות, צעדים שונים באו"ם, וכן המשך הקמתם של מאחזים פלסטיניים בלתי חוקיים, בתקווה שבעתיד יזכה הפינוי שלהם לסיקור תקשורתי עולמי מסיבי קצת יותר מהמקרים הקודמים.

 

במקביל, חרף ההצהרות הפומביות הלוחמניות של שני הצדדים, בתקופה האחרונה מנהלים מנגנוני הביטחון הפלסטיניים פעילות רציפה נגד פלגים חמושים קיצוניים, הן במעצרים והן בהפעלת כוח נגד הפגנות בתוך הערים. זה לא מבטיח רגיעה, אבל רומז שבשלב זה הרשות משתדלת לפקח על גובה הלהבות.

 

מה ידליק את האש?

המתיחות בגדה מורגשת כבר כמה חודשים והיא תודלקה לא רק על ידי החיכוך עם הצבא אלא גם על ידי המצב הכלכלי המידרדר. האירועים החמירו במהלך נובמבר על רקע מבצע עמוד ענן ברצועת עזה, ומאז נרשמו עימותים חוזרים ונשנים עם צה"ל, כמו גם שורה ארוכה של אירועי השלכת בקבוקי תבערה ויידוי אבנים, ואלה הכינו את הקרקע לקפיצת המדרגה באירועי השבועות האחרונים.

 

 

שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים, ואירועי ההזדהות שליוו אותה, סללו את דרכה של הגדה לשבוע ההפגנות האחרון - בחברון, בטול כרם, בכפר קוסרה ובמזרח ירושלים. מותו של העציר עראפת ג'רדאת בכלא מגידו בשבת, וחקירת נסיבות המוות שמסקנותיה שנויות במחלוקת בינתיים, מסמנים שבכל מקרה - הרגיעה עדיין רחוקה.

 

כתבות נוספות בערוץ החדשות של ynet:

• פועל ניקיון הותקף בת"א: "הרביצו לי כי אני ערבי"
• גופת נערה שנעדרה נמצאה בבאר ביישוב כסייפה
• בנט: הליכוד החליט להותיר אותנו מחוץ לממשלה
• הולכת רגל נהרגה בחיפה, הרוג בכביש 40

 

אלה הסיבות המרכזיות לתסיסה בשטחים בחודשים האחרונים, והגורמים שיכולים להפוך אותה לאינתיפאדה של ממש:

 

• 1. דיכוי כלכלי. כחלק מצעדי הענישה של ממשלת ישראל נגד הרשות הפלסטינית על מהלכיה באו"ם, הוקפאו העברות כספי מסים. המשמעות היא שחלק מעובדי הרשות, בהם אנשי מנגנוני הביטחון, לא מקבלים שכר כבר חודשים או שמקבלים אותו באיחור או באופן חלקי. לזה מתווסף המשבר הכלכלי שפוקד את הרשות בשנים האחרונות, וגם כאן – בין שבצדק ובין שלא –
  האצבע המאשימה מופנית כלפי ישראל.

 

• 2. היעדר אופק מדיני. כמו בישראל, גם הפלסטינים תולים תקווה, אולי אחרונה, שביקורו של ברק אובמה בחודש הבא יחיה את המו"מ בין הצדדים לאחר שנים של קיפאון. כישלון ביקורו יביא להתרסקות הציפיות, וייתכן שיביא להסכמה שבשתיקה מצד הרשות לפעולות אלימות נגד ישראלים. בנוסף, ייתכן שעל מנת לפגוע בסיכוי הצלחת הביקור, יבצעו מתנגדי הסדר פיגוע טרור נגד ישראלים במטרה להבעיר את האזור.

 

• 3. התחזקות החמאס. במהלך 2012 נורו 2,000 רקטות על כמעט מחצית משטחה של ישראל. הן פגעו בעשרות בני אדם, גרמו נזקים במיליונים ומיצבו את חמאס כגורם הפלסטיני היחיד שהצליח להתמודד מול צה"ל. באותו זמן, על פי נתוני שב"כ, לא נהרג באיו"ש אף ישראלי מפעולת טרור בשנה וחצי האחרונות - לראשונה מאז 1973. וההשלכות היו הפוכות: ישראל העניקה לעזתים שורה של הקלות תמורת הפסקת הירי הרקטי (כולל אישור כניסתו של חאלד משעל, פתיחה במו"מ בקהיר, הרחבת אזור הדיג וכניסת סחורות). דווקא הרשות הפלסטינית, ששומרת על קשר ותיאום הדוק עם צה"ל, זכתה לראות קיפאון מדיני ממושך וצעדי ענישה כלכליים. בישראל וברשות תמימי דעים כיום: לו היו מתקיימות בחירות בגדה, חמאס היה מנצח בהן.

 

• 4. פעולות צה"ל. כל ההערכות, התחזיות והסיכומים עלולים להתהפך בגלל רגע אחד של שיקול דעת מוטעה מצדו של מפקד כיתה או סמל מחלקה במהלך הפרת סדר. אי מילוי הוראות הפתיחה באש או אובדן שליטה עלולים להביא למותו של פלסטיני לא חמוש, שיהפוך לגץ שידליק את הזרדים. בחודש שעבר אירעו ארבעה מקרים כאלו שלא גררו הסלמה, אבל כעת המצב שברירי יותר. בצבא מקפידים ביתר שאת על הכלת אירועים תוך איפוק מרבי ושימוש מושכל באמצעים לפיזור הפגנות, גם במחיר של תמונות לא נעימות שבהן נראים פלסטינים מיידים אבנים על רכבים צבאיים או כוחות קטנים נמלטים ממפגינים.

 

• 5. ימי הציון הפלסטיניים. בעוד כחודש יחלו לציין בשטחים את ימי האסיר, הנכבה והנכסה. הפגנות בימים אלו אירעו גם בשנים קודמות, אבל הפעם הן יעמדו בסימן מבחן למנגנונים הפלסטיניים: האם יצליחו לעצור אותן מלזלוג ליישובים ולצירים היהודיים?
  

 

לצה"ל יש תוכנית

כך או כך, בצמרת צה"ל לא לוקחים סיכון, ובהנחיית הרמטכ"ל גובשה תוכנית סדורה להתמודדות עם אינתיפאדה שלישית אם זו תפרוץ.

 

התוכנית כוללת רענון האמצעים הרבים לפיזור הפגנות שנרכשו בקיץ 2011 בכ-100 מיליון שקל לקראת ההכרזה של אבו מאזן באו"ם בספטמבר באותה השנה, תוכנית שכונתה זרעי קיץ. לצד אלו יחודדו האימונים והדגשים להתמודדות עם הפגנות המונים.

 

ולמרות כל זאת כדאי לזכור: מצבם של הפלסטינים בגדה טוב לאין ערוך מזה של התושבים בעזה. זאת בשל חופש התנועה היחסי, עשרות אלפי אישורי העבודה ועוד. במקרה של אינתיפאדה, כשהכלים הצה"ליים הכבדים יתנייעו לתוך הערים ומספר המחסומים יוכפל וישולש, מציאות זו עלולה להשתנות.

 

הזווית הפלסטינית

המונח "אינתיפאדה שלישית" עלה פעמים אחדות בשנתיים האחרונות בשיח הישראלי, הפלסטיני והבינלאומי בשל אירועים שונים. עד כה התחזיות רואות השחורות של גורמים שונים בישראל וברשות הפלסטינית לא הבשילו לכדי התקוממות רחבת היקף וארוכה. בעיניו של רוב הציבור הישראלי ההגדרה לאינתיפאדה היא אחת, והיא אינה יוצרת את ההבדל המשמעותי שהיה קיים בין האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשנת 1987 לבין אינתיפאדת אל-אקצה שהחלה בשלהי שנת 2000.

 

כדי להבין זאת בצורה הפשטנית ביותר, צריך רק להסתכל כיצד שתיהן השתקפו בעיניים פלסטיניות. מרבית הפלסטינים, בעיקר אלה שחיים בגדה המערבית, יוצרים הבחנה בין שתיהן: הם גאים בראשונה שהייתה בראייתם התקוממות עממית, אך לא כך לגבי השנייה - אותה מרביתם ינסו רק להצדיק ולהסביר את הסיבות שהביאו אותם לפעול במאבק חמוש.

 

השיח הפלסטיני בימים אלה, בניגוד לזה הישראלי, אינו שש להשתמש במילה אינתיפאדה. שם מעדיפים את ההגדרה מחאה עממית, ואם אפשר אז בדרכי שלום. אמנם ישנם גורמים פלסטיניים שמייחלים להתפרצות נרחבת של אותה מחאה עממית, אך נראה כי גם אם ניתן אור ירוק פלסטיני למחאה העממית שבה הרשות הפלסטינית תומכת בגלוי, ההנהגה הפלסטינית מנסה ככל יכולתה להכיל את האירועים ולשמור אותם בשליטה. אולם ניסיון העבר מלמד כי התפרצות כזו יכולה להיות כדור שלג שאפשר והוא ייצא מכלל שליטה.

 

ישנם כמה גורמים שחיבורם יחד הביא להתפרצות העממית שאנו עדים לה בשבועיים האחרונים. המצב הכלכלי הרעוע בגדה המערבית והרתיחה הפנימית של אלפי צעירים אקדמאים מובטלים, בשילוב עם הקיפאון המדיני שנמשך שנים יצר לרשות הפלסטינית כר נוח להביא לשחרור קיטור שמכוון החוצה לישראל ולא פנימה להנהגה הפלסטינית, כפי שהיה בחודש ספטמבר שעבר.

 

גם ביקורו הצפוי של נשיא ארצות הברית ברק אובמה באזור תורם לעניין. הרשות הפלסטינית מבינה שבמרכז ביקורו של אובמה יעמדו הגרעין האיראני ומלחמת האזרחים בסוריה. הם יהיו, במקרה הטוב, נושא השיחה השלישי בפגישות בין אובמה לנתניהו. התקוממות ברחוב הפלסטיני שמעלה

 את רף הלחץ של ישראל עלולה לקדם אותם גבוה יותר בסדר יומו של הנשיא האמריקני. הסיבה האחרונה והמרכזית היא האסירים בבתי הכלא בישראל. האסירים הם סוגיה רגישה וכואבת בקרב הציבור הפלסטיני - קל וחומר כאשר ארבעה מהם שובתים רעב במשך תקופה ארוכה.

 

אך יחד עם זאת חשוב להדגיש כי סדר היום הפלסטיני עובר במהירות מנושא אחד לאחר. אם עד שלשום הסמל המרכזי של המחאות היה סאמר עיסאווי, העציר המנהלי ששובת רעב לתקופה הארוכה ביותר מבין הארבעה, הרי שהיום ומחר יש ויהיה סמל חדש והוא עראפת ג'רדאת. בהחלט ייתכן שפרשת ג'רדאת תשקע במהירות יחסית, שהרביעייה תשוחרר במוקדם או במאוחר בעקבות הלחץ הבינלאומי כמו מקרה חאדר עדנאן, ושהשקט ישוב לגדה. עד לפעם הבאה.