ד"ר מור

מה הם הגורמים המשפיעים על היכולת שלנו להסתגל, להתאקלם ולשתף פעולה עם אנשים מתרבויות שונות? זה בדיוק מה ששירה מור בודקת בעבודת הדוקטורט שלה

שירה מור, 31, ובקרוב: ד"ר מור, מסיימת בחודשים אלו אלו את הלימודים בפסיכולוגיה אירגונית באוניברסיטת קולומביה. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בשאלה שרלוונטית לכולנו כאן: מה משפיע על היכולת שלנו להשתלב בתרבות זרה?

 

ספרי לי קצת על המחקר שאת משתתפת בו.

המחקר משתמש במתודולוגיה של פסיכולוגיה תרבותית כדי להבין איזה גורמים ותכונות משפיעים על היכולת שלנו להסתגל, להתאקלם, לשתף פעולה ולעבוד בצורה אפקטיבית עם אנשים מתרבויות שונות. אנחנו מנסים להבין מהם המכניזמים הפסיכולוגים שמאפשרים לנו להבין מישהו מתרבות אחרת: מה הוא חושב, למה הוא פועל בצורה מסויימת, למה היא מגיבה כמו שהיא מגיבה. כדי לענות את השאלה הזו, אנחנו צריכים קודם לבחון איך התרבות שאנחנו גדלים בה משפיעה על איך שאנחנו חושבים, רואים את העולם, מקבלים החלטות? קשה ומורכב להגדיר בדיוק איך התרבות שסביבנו משפיעה על הפסיכולוגיה שלנו, אבל ברור שזה משהו שמשפיע עלינו ברמה יומיומית ועמוקה. השבוע יצא מחקר שהראה שכשאדם דו-לשוני מדבר באנגלית, לעומת סינית, לדוגמה, המבנה של השפה בה הוא משתמש משפיע על ההחלטות הפיננסיות שהוא מקבל. מחקרים אחרים הראו שוני בתפישה המרחבית של אנשים מתרבות מערבית ומזרחיות: אנשים מתרבויות מערביות מתמקדים יותר במרכז החלל, בעוד אנשים מתרבויות מזרחיות מתמקדים יותר בתוכן החלל, ביחסים שבין החפצים והאנשים שבו. יש אינספור הבדלים מהותיים ולא מהותיים בתפישות של אנשים מתרבויות שונות, והם משפיעים על האינטראקציה ביניהם ועל היכולת שלהם לתקשר ולעבוד זה עם זה".

 

 

איך התחילה ההתעסקות שלך בנושא?

"אמא שלי היא ממוצא איראני ואבא שלי ממוצא לובי. אני נולדתי וגדלתי בישראל. כל הנושא של איך התרבות בה אנחנו גדלים מעצבת אותנו, ואיך היא משתלבת בתרבויות אחרות, היה מילדות די מרכזי עבורי. כשגדלתי עבדתי כמה שנים באל-על ויצא לי לטוס ולטייל בהרבה בארצות זרות. גרתי בישראל, בקנדה, בארה"ב, ופגשתי המון אנשים שרואים את העולם בצורה מאוד שונה זה מזה. כל אלה בתוספת תהליך ההתאקלמות הספציפי שלי בניו-יורק הפכו את כל הנושא למרתק עבורי".

 

מה הביא אותך לניו-יורק?

"הגעתי לניו-יורק בגיל 22 אחרי שאבא שלי קיבל אזרחות בארה"ב ובמזל הבקשה שלי לגרין קארד אושרה. הכוונה המקורית הייתה רק לחיות כאן קצת כדי לשמור על הגרין קארד, אבל בעידוד קרובים שלי מלונג איילנד הגשתי מועמדות לכל מיני אוניברסיטאות והתקבלתי ללימודים בקולומביה. דמי לימוד של 40 אלף דולר בשנה נשמעו לי בזמנו ריאלים בדיוק כמו 40 מיליון, אבל עם הלוואות, מענקים, הרבה עבודה והרבה מאד עזרה ותמיכה מהמשפחה, הצלחתי לשרוד את התואר הראשון שלי בסוציולוגיה. אלו היו כמה שנים מאד אינטסיביות עבורי: במקביל ללימודים עבדתי בתור מלצרית, ובתור מתרגמת במרכז הפסיכיאטרי בקולומביה, ולתקופה גם בבנק מריל לינץ'. האמריקאים לא קלים כשזה מגיע ליחסי עבודה או לחברויות. יש להם חוקים ואינטריגות משלהם. המאמצים שלי להסתדר היו כרוכים בהרבה חוויות של תסכול וחוסר הבנה. לא ידעתי אם הם חושבים שאני מטומטמת, אם הם שונאים אותי, אוהבים אותי. לא היה לי מושג מה עובר להם בראש. הניסיון שלי להבין מה קורה אצלהם בקופסה השחורה היה חלק ממה שדחף אותי לנסות ולהבין איך תרבות משפיעה של איך שאנשים חושבים".

 

מה היה הרגע הכי קשה שלך כאן?

"שני הרגעים הכי קשים שלי היו ההחלטה להישאר בניו-יורק וההחלטה לעזוב אותה. בגיל 23, אחרי שכבר התקבלתי לקולומביה, החבר שלי מישראל ניסה להצטרף אלי כאן, אבל אחרי תקופה בה לא הצליח לקבל ויזה או עבודה הוא החליט שהוא חוזר לישראל. אהבנו מאד אחד את השני, אבל נלחמתי מאד קשה על הלימודים בקולומביה. ההחלטה לא לחזור איתו, להישאר כאן בניו-יורק ולהמשיך ללמוד לתואר, הייתה מאד קשה.

 

וההחלטה לעזוב את ניו-יורק?

"לפני שבועיים הוצעה לי משרה באוניברסיטה באמסטרדם והחלטתי לקחת אותה. ההחלטה לעזוב הייתה קשה כמעט כמו ההחלטה להישאר. אז למה אני עוזבת? כי אחרי 9 שנים כאן אני מרגישה שראיית העולם שלי נהיית קצת יותר מידי אמריקה-סנטרית. כמה שנים באמריקה זה בסדר, אבל אחרי כמה זמן מתחילים לאבד פרספקטיבה... אמריקאים תופשים את עצמם כמאד מתקדמים בזכויות האדם, אבל ארה"ב היא אחת משמונה מדינות, מתוך 188 המדינות המפותחות בעולם, שאין בה חופשת לידה בתשלום. ארה"ב רואה את עצמה כאחת המתקדמות מבחינה חברתית, אבל היא בין היחידות שאין בה ביטוח רפואי חינם. נראה לי שחשוב להתרחק מידי פעם מהמדינה בה את חיה כדי לראות בברור את הקונפליקט בין הערכים שהיא מייחסת לעצמה לבין חיי היום יום האמיתיים בה".

 

מה היה הרגע הכי מאושר שלך כאן?

"לשני ההורים שלי אין תואר ראשון. לי ולמשפחה שלי גם יחד הטקס של סיום התואר הראשון היה רגע מאד מרגש, מאד מאושר, גם בגלל שהרגע הזה היה תוצר של הרבה עבודה קשה והקרבה אישית וגם בגלל מה שהוא ייצג עבור ההורים שלי".