שדה קרב: אוכל ומשחקי שליטה של ילדים

אוכל יכול להפוך לשדה קרב בין הורים לילדים, מה שעלול לגרום לתסכול ובמקרים קיצוניים גם לבעיות תזונה קשות. אז איך בכל זאת נמנעים ממלחמה על ארוחת הערב וגם יוצאים שבעים? מוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" עם מזון למחשבה

אמא קראה לבתה שירי, בת ‭,8‬ לבוא לאכול ארוחת ערב. שירי התעלמה. אמא קראה לה שוב. שירי בשלה, וכן הלאה. "אז אין אוכל היום. תלכי לישון רעבה‭,"‬ אמרה לה האם בכעס. חצי שעה לאחר מכן ביקשה שירי כוס חלב. "המטבח נסגר, הוא ייפתח מחר‭,"‬ השיבה האם. שירי הלכה לישון בוכה.

 

אמא של שירי אוהבת מאוד את בתה. היא מלבישה את שירי בבוקר בבגדים מתאימים ויפים. חשוב לה שילדתה תתפתח ותגיע להישגים, לכן היא מחליטה ששיעורי הבית יוכנו מיד אחרי בית הספר, כדי ששירי תוכל להתפנות לתוכניות אחרות לאחר מכן. אמא גם החליטה שחינוך מוזיקלי הוא חשוב, ולכן שירי לומדת פסנתר. הבת אמנם מעדיפה גיטרה, אבל אמא בטוחה שבעתיד שירי תודה לה על ההכוונה ללימודי פסנתר.

 

מנגד, שירי עונה על כל הציפיות: תלמידה מצטיינת, מכינה את שיעורי הבית בזמן, מתאמנת מדי יום בנגינה במשך שעה לפחות. אפילו לובשת את הבגדים שאמא בחרה עבורה ולא מתווכחת. אבל לאחרונה היא לא תמיד רעבה כאשר בני המשפחה אוכלים את ארוחת הערב. לפעמים, כאמור, היא בכלל לא מגיעה לשולחן וגורמת לאם תסכול רב.

 

אלא שהבעיה המוצהרת - שירי "לא שומעת" בקולה של אמא - איננה הבעיה האמיתית. שירי זיהתה את הרגישות הרבה של אמה לנושא האוכל. הימנעות מאכילה מזכה את שירי בתשומת לב מאוד לא נעימה, אך רבה.

 

אבל מהי בעצם המטרה בארוחת הערב המשפחתית? האם חשוב לנו שהילד יאכל? האם חשובה לנו הישיבה המשותפת? במקרה שלנו שירי לא אכלה, ולא ישבנו יחד. אם רצינו "לחנך" אותה - זו ממש לא הדרך הנכונה. אוכל הוא לא עונש ולא פרס. שירי מסרבת לבוא לאכול - וזוהי דרכה לאותת כי צרכיה הפסיכולוגיים אינם זוכים, בחוויה הסובייקטיבית שלה, למענה.

 

מלחמת העצמאות של הילד

האוכל, כמו במקרה של שירי, הוא שדה קרב נפוץ מאוד ביחסי הורים וילדים. תינוקות בריאים נולדים עם היכולת לווסת את צריכת האוכל שלהם לפי צורכיהם. עקיפת הבקרה העצמית הזו על ידי האכלה בכוח, או האכלה בעזרת הסחות דעת כמו טלוויזיה, עלולה להסתיים בתוצאה ההפוכה.

 

המחירים בשדה הקרב הזה עלולים להיות גבוהים מאוד ולבוא לידי ביטוי בפגיעה בבריאותו של הילד. במקרים קיצוניים מאוד יכולה ההסלמה להפוך לסכנה של פגיעה בגדילה: תינוקת בריאה בת ארבעה חודשים הפחיתה את כמויות האוכל שאכלה לאחר מחלת חום. לאחר כמה ימים שבהם אכלה כמויות קטנות, הוריה ניסו להאכילה בכוח. בתגובה, הפסיקה התינוקת לאכול כמעט לחלוטין. בסופו של דבר הוכנסה לה צינורית הזנה, מתוך חשש לפגיעה בגדילה ובהתפתחות. תוצאות נוספות של קרבות בתחום האוכל הן השמנה, פיתוח הפרעות אכילה, פגיעה בדימוי הגוף ועוד.

 

מכאן אנחנו לומדים כי הצורך של הילד להגדיר את הנפרדות שלו מההורה ואת השליטה שלו על גופו חזק מאוד. לפעמים הוא יכול להיות חזק יותר מהצורך להיות שבע ולגדול פיזית. להבדיל, שירי אינה יכולה לבחור מה ללבוש, באיזה כלי לנגן או מתי להכין את שיעורי הבית. אבל אף אחד לא יכול להכריח את שירי להיות רעבה. לכן עלינו לתת מענה לצרכים הפסיכולוגיים של שירי, לאפשר לה לתת ביטוי לרצונותיה - מה ללבוש, האם לנגן בפסנתר או בגיטרה - ואז היא לא תצטרך לבחור באוכל כאמצעי להשגת עצמאות.

 

מי קובע מה אוכלים?  

היחס של הורים לאוכל והשלכתו על ילדיהם הופכים לקרב גם סביב משקל יתר. הנה סיפור לדוגמה: גיל, בן ‭,4‬ הגיע לטיפול בשל השמנה. אביו במשקל תקין, אך אמו סובלת גם היא מהשמנה, ולפני כמה שנים עברה ניתוח מעקף קיבה. הסבא, שגר בקרבת מקום ומשתתף באופן פעיל בטיפול בו, חולה בסוכרת, אך מתקשה לשמור על ההנחיות ונופל מדי פעם למתוקים.

 

האם, שנלחמת בהשמנה כל חייה, ניסתה לחסוך מגיל את הקשיים ואת התסכולים שחוותה. למשל, היא רצתה לשכנע אותו לאכול ירקות אף שהיא, כמובן, לא אוכלת אותם; הגבילה מתן ממתקים וחטיפים לשבת בלבד ובכמות קטנה; רשמה אותו לחוג ספורט לילדים ועוד.

 

למרות המאמצים הרבים, סבל גיל גם הוא מהשמנה ניכרת. בשיחה של ההורים עם הגננת התברר שחלק מחבריו בגן חולקים איתו את הממתקים ואת החטיפים שהם מביאים מהבית ונותנים לו את שאריות כריכי השוקולד שלהם לאחר שסיים את הכריך הבריא מהבית. האם סיפרה כי כשניקתה את חדרו, מצאה מתחת למיטתו אריזות שוקולדים שנעלמו באורח פלא מהארון. המסקנה היא שכוונות האם טובות, אך הרגישות הרבה שלה וההתעסקות הבלתי פוסקת שלה בנושא האוכל יצרו מצב שבו כולם סובלים.

 

המסקנה משני הסיפורים, של שירי ושל גיל, היא שתפקיד ההורים הוא לכבד את הילדים ולתת מענה לצרכים שלהם. לכן צריך לאפשר להם להאכיל את עצמם. אנחנו, כמובן, נגיש את האוכל בצורה המותאמת לגיליהם וליכולותיהם. כך, לדוגמה, לא ניתן לפעוטות מאכלים שעלולים לגרום לחנק כגון פיצוחים, אבל גם לא נגיש להם אוכל טחון; אפשר, למשל, להציע "אוכל אצבעות" כמו ירקות מבושלים חתוכים לקוביות גדולות וקציצות.

 

תפקידו של ההורה הוא לקבוע את המסגרת. ההורה מחליט, למשל, שהמטבח בבית הוא כשר, אורגני או צמחוני. ההורה אחראי לכך שיהיה בבית מזון טרי ובריא. ההורה קובע מה לתת ומתי (לדוגמה: בארוחת הבוקר אפשר לבחור בין גבינה, סלט וביצה; בארוחת הערב יש ירקות, פשטידה או פסטה‭,(‬ והילד מחליט מה יאכל ממה שמוצע לו וכמה יאכל, אם בכלל.

 

ההמלצה אינה לפתוח מסעדה המשרתת את בני הבית בכל עת. שעות הארוחות צריכות להיות ידועות ומותאמות לצרכיה של המשפחה. הארוחה המשפחתית אמורה להוות מפגש חברתי נעים, שבו בני הבית משוחחים זה עם זה ונהנים יחד. מפגש שאליו מגיעים בשמחה, לא מתוך חובה.

 

ובכל זאת, יש מה לעשות 

"מאבק עם ילד הוא לעולם מאבק אבוד‭,"‬ כתב פסיכולוג הילדים המפורסם אלפרד אדלר. "‬אי אפשר לנצח אותו או לרכוש את שיתוף הפעולה שלו תוך מלחמה. במאבק זה החלש מנצח. מידה עצומה של מתח ומאמצי שווא אפשר לחסוך מהעולם אם נכיר בעובדה שאהבה ושיתוף פעולה אי אפשר להשיג בכוח‭."‬

 

אז מה עושים כדי להשיג שיתוף פעולה?

 

מעבירים מסרים ברורים ולא סותרים: אם אסור לאכול בסלון, אז גם ההורים מצייתים; מיץ זה רע, גם אם אבא לא מסתדר עם מים. תנאים כמו "אם תאכל יפה תקבל קינוח" גורמים לילד לחשוב שהאוכל ממש דוחה אם מגיע עליו פרס - וזה מבלבל.

 

נמנעים מהתנהגות כוחנית: לא מונעים אוכל מילדים. אפשר לא להגיש אוכל מחוץ לשעות המקובלות, אך הילד בהחלט יכול לקחת לעצמו תפוח או כוס חלב.

 

נמנעים מתחקורים מיותרים: ילד שיודע שלא יקבל ממתק בבית כי סיפר על כך שקיבל ממתק בגן - יכול להחליט לשקר ‭")‬לא חילקו ממתקים בגן‭("‬ כדי לזכות בממתק בבית.

 

ארוחת ערב תהפוך לאירוע נעים אם היחסים במשפחה יהיו טובים. תחושת ה"נוכחות חובה" תיעלם.

 

מפסיקים לתת ממתק אחרי הארוחה, כי ממתק זה לא פיצוי על ארוחה בריאה.

במקום זה אפשר להכין לכל ילד קופסת ממתקים עם שמו, מחליטים איזה ממתק שמים בקופסה - והוא יבחר מתי, במשך היום, יאכל אותו.

 

נותנים מענה קבוע לצרכים הרגשיים של ילדינו. ילד שמרגיש טוב בבית רוצה לשתף פעולה.

 

מעשים במקום דיבורים: ילדים לומדים מהתבו־ ננות, ודמויות החיקוי המרכזיות שלהם הן ההורים. חשוב לתת דוגמה לאכילה מאוזנת, מגוונת ובריאה. מנגד, חשוב לא להיות קיצוניים ולהימנע לחלוטין ממתן חטיפים ודברי מתיקה. "מים גנובים ימתקו" נכון גם במקרה הזה, ויש סיכוי גדול שההגבלה רק תגרום לאוכל האסור להיות נחשק יותר.

 

תמר יובל היא דיאטנית קלינית, מתמחה בתזונת תינוקות וילדים ותלמידת מסלול הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר. אורית רוזנבוים, בעלת ‭M.S‬ בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, היא מורה במדרשה להנחיית קבוצות של מכון אדלר. לשאלות, לתגובות ולהתייחסויות ‬