שירה: "אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין"

"זורחת כקשת בוהקת באור/ בכל זאת לא לנצח אעלם מן העין/ אם אמות גם אני ולא אחזור". שירים מאת גאבור ארדש יליד הונגריה, שנספה בשואה בעודו בן 13, כישצא מהמחבוא לנשום אוויר צח

נִפָּרֵד כָּךְ...

עוֹד רֶגַע וְדַף סִפְרִי פֹּה נִסְגָּר,

וְסֵפֶר חַיִּים אֲחֵרִים יִפָּתַח,

שַׁלְהָבוֹת אֲחֵרוֹת בּוֹ יֻצְּתוּ,

וּתְשׁוּקוֹת אֲחֵרוֹת תִּלְהַטְנָה.

אֶפָּרֵד כָּךְ...

 

מְקַנֵּא אֲנִי בַּבָּא אַחֲרַי,

בּוֹ רְגָשׁוֹת אֲחֵרִים פּוֹעֲמִים,

מִישֶׁהוּ אַחֵר הוּא הַגִּבּוֹר הָרָאשִׁי,

וּמֵיתָרִים אֲחֵרִים רוֹטְטִים.

אֶפָּרֵד כָּךְ...

 

אַךְ קֶרֶן תִּקְוָה בִּי זוֹהֶרֶת עֲדַיִן,

זוֹרַחַת כְּקֶשֶׁת בּוֹהֶקֶת בְּאוֹר.

בְּכָל זֹאת לֹא לָנֶצַח אֵעָלֵם מִן הָעַיִן,

אִם אָמוּת גַּם אֲנִי וְלֹא אֶחְזֹר.

הֵן אִם יְדַפְדְּפוּ הַבָּאִים אַחֲרַי בֵּין דַּפַּי,

מִן הַשּׁוּרוֹת תְּפַזֵּז נִשְׁמָתִי.

חַי אֲנִי בְּשִׁירַי,

וּבְזֶה הֶעָפָר נִשְׁמָתִי לֹא תָּנוּחַ לָעַד.

עֵת צְעִירִים בְּדַפֵּי סִפְרִי יַבִּיטוּ –

בְּכָל זֹאת אֵינֶנִּי נִפְרָד...

 

7 בינואר 1944

 

מִלַּת פְּרִידָה

בְּעוֹדֶנִּי דּוֹמֵעַ בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת,

זוֹלְגוֹת לָהֶן תְּמוּנוֹת הֶעָבָר,

וְעִמָּן הוֹלְכִים וְכָלִים נִשְׁטָפִים

זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים מִנִּי כְּבָר.

 

עוֹדֶנִּי רוֹאֶה דְּמוּת אִמִּי כָּךְ נִצֶּבֶת,

מְנַפְנֶפֶת אַחֲרַי בִּדְאָגָה,

עֲדַיִן רוֹאֶה אֶת יָדָהּ הַמּוּשֶׁטֶת,

הַטּוֹבָה, הַמְּבֹרֶכֶת, הַיְּקָרָה.

 

אַחַר כָּךְ נָגוֹז לוֹ

אוֹתוֹ רֶגַע יָקָר וּמְנַחֵם,

וְהָרַכֶּבֶת הָלְאָה-הָלְאָה תָּנוּעַ

מִתְקַדֶּמֶת הִיא בְּלֹא רַחֵם.

 

26 בינואר 1944

 

עַל מָה אָשִׁיר?

עַל מָה אָשִׁיר? עַל שָׂדֶה, עַל נִיר,

אוֹ שֶׁמָּא עַל יֵשׁוּת שְׁלֵוָה?

בַּשָּׂדֶה אֶחְפֹּץ לְהַתְחִיל אַךְ שָׂדֶה כָּזֶה אַיִן,

בּוֹ גַּלֵּי פֶּרֶא סוֹעֲרִים מִתְנַחְשְׁלִים

וְעוֹמְדִים בַּתּוֹר הַנִּדּוֹנִים

וּלְכַדּוּרֵי הָרוֹבֶה מְצַפִּים.

לוּ הָיָה, שָׂדֶה שֶׁכָּזֶה, הֲרֵי כְּבָר אֵינֶנּוּ;

כָּאן – הַחַיִּים קִיּוּמָם הִנֵּה חָדַל.

וְאוּלַי עַל הָאֹשֶׁר אֶכְתֹּב?

עַל אַהֲבָה אוֹ עַל יֶדַע?

הַמִּלָּה אֹשֶׁר אֵינֶנָּה תְּקֵפָה עוֹד

כִּי אֵין מְאֻשָּׁר הֶחָשׁ בְּטוֹב.

אַהֲבָה, אַף הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה,

כָּל מִי אֲשֶׁר גֶּבֶר הִנּוֹ

הַמָּוֶת בַּחֲזִית מַשִּׂיגוֹ.

וְהַיֶּדַע – רַע אַף הוּא,

כַּיּוֹם שְׂרָרָה הָפַךְ שְׁמוֹ.

הָעוֹלָם כָּאֳנִיָּה עֲצוּמָה וְרַבָּה

שֶׁאִישׁ אֵינוֹ אוֹחֵז אֶת הֲגָאֶיהָ

מִטַּלְטֶלֶת בְּיַם דַּם אֱנוֹשׁ

וְאֵין בְּכוֹחָהּ לְהָטִיל עֳגָנֶיהָ.

אֱלוֹהִים כְּבָר אֵינוֹ מַשְׁפִּיל לְכָאן מַבָּטוֹ,

מִמֵּילָא אֵין אִישׁ מְצַפֶּה לוֹ;

מִי אֲשֶׁר הֶאֱמִין בּוֹ הֻשְׁמַד,

וְאֶת הַטּוֹב הַמָּוֶת לְעַצְמוֹ חָמַד.

עַל מָה אָשִׁיר, הַגִּידוּ?

שִׁיר חָדָשׁ לִי הֲגוּ בִּלְבַבְכֶם

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תִּקְוָה אַהֲבָה וְשָׁלוֹם,

אַף אֲנִי אָשִׁיר עִמָּכֶם.

אַךְ אֲנִי הַדּוֹבֵר מַאֲמִין כִּי אֵין שִׁיר אַחֵר,

לָכֵן כָּךְ אוֹמַר זֹאת בִּקְצָרָה

לָנוּ נְכוֹנָה – הַשְׁמָדָה גְּמוּרָה!

 

20 בפברואר 1944

 

גאבור (גאביקה) ארדש, יליד בודפשט 1931, היה בן 13 כשנרצח בשואה. ב-31 בדצמבר 1944, ימים מועטים לפני שחרור בודפשט, לא עמד עוד במחנק מקום המסתור בו שהה עם אמו סבו וסבתו, ונמלט לרחוב כדי לנשום אוויר צח. הוא ואמו, שניסתה לעצור בעדו, נתפסו על ידי בריוני צלב החץ, ונורו למוות על גדות הדנובה. וא החל לכתוב שירים בעקבות מות אביו שנפטר בהיותו בן 6. במותו הניח אחריו גאבור יותר מ-30 שירים. בשיריו, הרבה לעסוק במשמעות החיים והמוות, בחיי נצח ובגלגול נשמות. בימים אלה ראה אור ספר שיריו "בכל זאת אינני נפרד", בהוצאת יד ושם, בתרגום דני נוימן. הספר יצא במהדורה דו-לשונית: עברית-הונגרית, מלווה בתצלומים משפחתיים.