ולתפארת מדינת ישראל: יעלו ויבואו

לקראת יום העצמאות תשע"ג בחרנו את 12 מדליקי המשואות בספורט הישראלי. טייס הקרב הפצוע שהפך לאלוף אולימפי בטניס. השחיינית הפראלימפית שקטפה שלוש מדליות בלונדון. הגולשת שהוכתרה לאלופת עולם בפעם הרביעית. הכוכב שהביא את השחייה הישראלית לגדול הישגיה. הכדורסלן שהפגין איפוק מופתי. המאמן שהוכיח שאפשר להצליח בקבוצה ובנבחרת. בן ה-13 שזכה בטורניר הטניס החשוב בעולם. בת ה-10 שעמדה בלב הסערה הציבורית. השוער שהרים ראש נגד הגזענות בטדי. הקשר שהרים את הקהל בבלומפילד. הטניסאי שהחזיר אותנו לבית העליון. והג'ודוקא שנכנס לנו ללב

נועם גרשוני, 30, טניס

לרגע אחד נדיר, הפרעת הקשב הכרונית ממנה סובלת מדינת ישראל, פינתה את מקומה לקתרזיס קולקטיבי ומלטף. נועם גרשוני, הטייס שנפצע במלחמת לבנון השנייה ועבר שיקום ממושך, זכה בזהב היחיד שלנו במשחקים הפראלימפיים בלונדון, בטניס בכיסאות גלגלים. הטובים לטיס, המצטיינים לפודיום, נפש יהודי הומיה. אלא שמלבד ההישג הענק, בזהב של גרשוני היה גם מסר סמוי לספורט הישראלי כולו. בסיום שנה שכללה בין היתר חילופי האשמות בין עסקנים, גילויי אלימות בין שחקנים וחוסר כבוד מצד מאמנים, גרשוני הציב מודל אנושי וערכי מיוחד – לפיו בתוך כל מדליסט גאה, יש קודם כל בן אדם.

 

 

אמיר וינטרוב, 26, טניס

זה היה, ככל הנראה, יום ההולדת השמח ביותר בחייו של אמיר וינטרוב. הטניסאי המוכשר שלא הצליח לעשות את הפריצה הגדולה בסבב העולמי ושכבר חשב על פרישה, הגיע למשחק החמישי והמכריע בטוקיו כשהוא מדורג במקום ה-223 בעולם, 174 מקומות מתחת ליריבו גו סואדה. למרות התכווצויות חזקות בשרירי הבטן, וינטרוב ניצח בארבע מערכות והחזיר את נבחרת הדייויס הישראלית לבית העליון במפגן טניס הירואי. חגיגות ה-26 השתלבו בחגיגות הניצחון, ונערכו אחר כבוד בסניף מקדונלד'ס המקומי בבירת יפן. i'm loving it.

 

 

ישי עוליאל, 13, טניס

כלל ידוע בפסיכולוגיה חינוכית גורס שכאשר מדובר בילדים – אסור לקדש את התוצאה, אלא בעיקר את הדרך. אבל לכל כלל, אתם יודעים, יש גם יוצא מן הכלל, ובמקרה שלנו קוראים לו ישי עוליאל. ילד בן 13 מרמלה שקידש את הדרך בהרבה עבודה קשה, התמדה ומקצוענות כמעט נדירות לגילו, אבל קצר גם את פירות ההצלחה כשזכה בטורניר האורנג' בול, תחרות הטניס הגדולה והחשובה בעולם לגילאי הנוער. נכון, מוקדם ואפילו מסוכן לקשור כתרים בשלב כל כך מוקדם של הקריירה, אבל היי, כמה אלופי עולם ישראלים יש לנו?

 

 

לי קורזיץ, 29, שייט

אליפות עולם אחת? זה טוב. אליפות עולם שנייה? מצוין. אליפות עולם שלישית? מדהים. אליפות עולם רביעית? זה כבר חסר תקדים. לי קורזיץ סגרה השנה סופית את הפינה הקטנה שנקראת "הספורטאית הישראלית הגדולה בהיסטוריה", כן, למרות שנותרה מחוץ לפודיום האולימפי בווימות'. הסיפור האישי של הגולשת ממכמורת כולל תאונת גלישה קשה בהוואי, אשפוז ממושך בטיפול נמרץ, שיקום מתמשך וקאמבק מופלא – בדיוק החומר ממנו עשויות אגדות. סליחה, אלופות.

 

 

יעקב טומרקין, 21, שחייה  

עם 191 סנטימטר רטובים של כישרון מתפרץ, יצא יעקב טומרקין מהבריכה האולימפית בלונדון אחרי שסיים שביעי במשחה הגמר ב-200 גב, ואמר: "נהניתי". כל כך טבעי, כל כך פשוט. כאילו חזר מבילוי עם חברים ולא מאתגר ספורטיבי שסוחט ממך כל טיפה של אנרגיה. אימונים מפרכים, סדר יום סיזיפי ומשמעת עצמית חסרת פשרות – לא סטנדרטי עבור צעיר ישראלי טיפוסי – אבל אולי זה הסוד, והילד שעלה עם אמו מרוסיה בגיל שנה ולמד שחייה רק כי היא פחדה שיטבע בים, פשוט רוצה ליהנות. ואנחנו נהנים יחד איתו. מבט לעתיד? הפוטנציאל כבר שם, והמומחים מכריעים כי אחרי שהוביל את השחייה הישראלית לגדול הישגיה בכל הזמנים, טומרקין יכול למצוא את עצמו על הפודיום בריו 2016. רק שימשיך ליהנות.

 

 

ענבל פיזרו, 26, שחייה

הספורט הישראלי סובל ממחסור חמור בווינרים. למה? שילוב של עצלנות, סף שבירה נמוך, היעדר משאבים, זלזול בפרטים הקטנים – רשימה חלקית בלבד. עד שמגיע ווינר כחול־לבן, כולנו מתרגשים וממהרים לקפוץ לתמונה משותפת על הפודיום. ענבל פיזרו היא ווינרית מזן נדיר. למה? כי אחרי שמשלחת ישראלית שלמה לא הצליחה להביא אפילו מדליה אולימפית אחת מלונדון, נכנסה ענבל פיזרו לבריכה ויצאה ממנה עם שלוש מדליות ארד במשחקים הפראלימפיים. הרזומה של פיזרו, שסובלת משיתוק בגפיים התחתונות, כולל גם מדליות כסף מאתונה ומבייג'ינג ומדליות זהב וכסף מאליפויות עולם, אבל ההישגים של ענבל בבריכה מתגמדים לעומת מאבקה למען הגדלת התמיכה בספורט הנכים בישראל, כמו גם החזון וההשראה שהיא מספקת לכולנו.

 

 

דייויד בלאט, 54, כדורסל  

"יש הבדל גדול בין מאמן קבוצה למאמן נבחרת", אמר לא מזמן אלי גוטמן, ששילם מחיר כבד עבור שכר הלימוד בתפקידו כמאמן לאומי. התנאים אחרים, הנסיבות שונות, הלחצים מופעלים מכיוונים מנוגדים וקבלת ההחלטות מחייבת לא מעט פסיכולוגיה ורגישות. וכך, בעוד מרבית המאמנים יכולים רק לחלום על קריירה מוצלחת, בקבוצה או בנבחרת לאומית – מגיע דייויד בלאט ומציב רף כמעט בלתי נתפס בשתי החזיתות. לא מעט שנים הוא חסה בצילו של פיני גרשון, אבל נדמה שהשנה החולפת היוותה אבן דרך מקצועית שהכניסה את בלאט בגדול לפסגת היכל התהילה של הכדורסל הישראלי. מדליית הארד האולימפית עם נבחרת רוסיה (שהצטרפה לזהב באליפות אירופה 2007), לצד החוסן המנטלי והמקצועי המדהים בו הוביל את מכבי ת"א לרבע גמר היורוליג – מהווים חותמת איכות חסרת פשרות – לא רק בקנה מידה ישראלי, אלא גם בזירה הבינלאומית.

 

 

שירה גרינבוים 10, כדורסל

במכנס קצר וגופיה, ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה – למה? וכל הגדולים, וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. שירה גרינבוים בת העשר עונה על ההגדרה הקלאסית של גיבור שכלל לא ידע שהוא כזה. ומה בסך הכל רצתה שירה הקטנה? לשחק כדורסל. גרינבוים, שמשחקת בקבוצת הבנים של מכבי אלפי מנשה, הגיעה להתמודדות מול אליצור רעננה, אבל אז גילתה שהשחקנים הדתיים של רעננה מסרבים לעלות לשחק עד ש"הבת" תרד מהמגרש. הנימוק ההלכתי: שמירת נגיעה. כן, גם בגיל עשר. המקרה עורר סערה ציבורית עד כדי התערבות של השרה לימור לבנת וראשי איגוד הכדורסל, שכבר המליצו על הקמת ליגה מעורבת לבנים ובנות בעונה הבאה. אשרי המאמינה.

 

 

יהונתן שולדבראנד, 29, כדורסל

לא מגיע לגיא פניני שנזכיר כאן את שמו, אבל הקללות שהטיח ביהונתן שולדבראנד במהלך הדרבי התל אביבי, הציבו פעם נוספת מראה שחורה ועכורה בפני אוהדי הספורט בארץ. זו לא הייתה התפרצות ספונטנית של כעס בתגובה לעלבון צורב, סטייל הנגיחה של זידאן במטראצי. פניני לחש שוב ושוב על אוזנו של שולדבראנד מילים כמו "נאצי" ו"סרטן בראש", בקור רוח ובשליטה מלאה – הכל למען הפרובוקציה. אלא ששולדבראנד שלף סמרטוט דמיוני, הבריק את המראה השחורה, וההשתקפות המחודשת שניבטה ממנה העבירה מסר נדיר במחוזותינו: על אלימות לא חייבים להגיב באלימות. לא פחות מסל ניצחון עם הבאזר או מספרת מרהיבה, האיפוק והאצילות שגילה שולדבראנד, הם שצריכים לשמש מודל לחיקוי עבור ספורטאי העתיד שלנו.

 

 

אריאל הרוש, 25, כדורגל

בעיצומה של אחת העונות הטובות ביותר שנראו בטדי בשנים האחרונות, פרצה "סערת הצ'צ'נים" וקרעה את בית"ר ירושלים לגזרים. המערבי נגד המזרחי, האוהדים נגד השחקנים, קורנפיין נגד השד הגזעני ולה פמיליה נגד כולם. והכדורגל? התרסק לתוך המלחמה ההיסטורית על זהות המועדון. ובתוך כל הטירוף, הבליח אריאל הרוש, ירושלמי מלידה שניזון מאהבת הקהל, והשמיע קול חד ותקיף מול מוסיקת הרקע המכוערת שבקעה מהיציעים. "צריך למגר את הגזענות. אותי לא מעניין מאיזה מוצא השחקנים, יהודים, מוסלמים או נוצרים. האוהדים שמאיימים לא מפחידים אותי, גם אם ינסו להרים עלי ידיים", הצהיר השוער האמיץ והרים כפפה חשובה במיוחד.

 

 

מהראן ראדי, 30, כדורגל

מהראן ראדי אומנם צמח במחלקת הנוער של קריית שלום, אבל בתודעה של אוהדי מכבי ת"א מעולם לא נחשב לשחקן בית, בטח שלא "צהוב בנשמה". אחרי הפריצה המדהימה שלו העונה, שהובילה אותו בין היתר גם לסגל נבחרת ישראל וצפויה להסתיים בקרוב באליפות מרשימה, אוהדי מכבי ת"א ייחשבו מסלול מחדש – וראדי יוכתר כאחד מיקירי היציע הצהוב. את המעמד היוקרתי הוא הרוויח בזכות הרבה עבודה קשה, אגרסיביות, בעיטה אדירה, משמעת טקטית וחוכמת משחק. ראדי חתום גם לעונה הבאה, אבל אל תתפלאו אם בקרוב יתחילו לזרום גם ההצעות מחו"ל.

 

 

אריק זאבי, 36, ג'ודו

באופן שמנוגד לכל היגיון ישראלי, הכישלון הצורב של אריק זאבי על המזרן האולימפי בלונדון התקבל בחיבוק ובאהבה כה גדולים – עד שלרגע אחד ניתן היה לחשוב שאת המדליות מעניקים דווקא למפסידים. ההסבר לתופעת אריק זאבי חורג מגבולות הסיקור הספורטיבי המסורתי, שכן הג'ודוקא בעל הדמעות שפרש השנה, הוא ההוכחה לכך שבמקרים מיוחדים באמת, המורשת שמותיר אחריו ספורטאי גדול מסתכמת לא רק ברזומה נדיר של ארבע אולימפיאדות וארון גביעים עמוס תארים והישגים – אלא גם במבט נחוש ובחיוך מבויש – שנכנסו לכולנו ישר ללב.