יזכור 2.0: הרשת ככלי לשינוי

האינטרנט מרחיב את גבולות השיח החברתי סביב יום הזיכרון, מעודד דיונים על אופיו של היום הזה ואפילו מסייע לשינויים מהירים במדיניות בעייתית כלפי חללי צה"ל.ריבוי הדעות, קלות התגובה והפרסום, זמינות, מהירות והיקפי החשיפה - כל אלו עיצבו שיח חדש ובריא יותר, המחליף את חרושת הזיכרון הישראלית

כשקברניטי המדינה שבדרך קבעו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בראשית שנות ה-40, טרם הוקמה המדינה, הם ראו לנגד רוחם יום שבו יזכור העם את הנופלים שקיפחו חייהם במאבק על הקמת הארץ והגנתה. לאחר מכן, עם הקמת המדינה, קיבל היום הזה היבטים אחרים של הגנה על המולדת ושימור הלאום היהודי. כיאה ליום שמקבע שימור והגנה על ערכים שנולדו אי-שם בשנות ה-40, בעשורים הרבים שחלפו מאז חלו שינויים מינוריים בלבד במרכיבי יום הזיכרון.

 

גיבוש הקונצנזוס

מעבר לאלמנט האזכור של חללי מערכות ישראל (ובשנים האחרונות קורבנות פעולות האיבה), היה ליום הזיכרון תפקיד אחר, מכריע ומרכזי לא פחות, בגיבוש קונצנזוס מרשה, המגדיר את גבולותיה החברתיים של הישראליות: הוא עיצב את הזיכרון הקולקטיבי ועזר להנחיל ערכים בקרב הציבור הישראלי-יהודי.

 

מעמידת הדום בצפירה קורעת הלב, דרך הטקסטים הקאנוניים ואפילו מדבקת דם-המכבים האדום, שכולנו זוכרים מגיל צעיר מאוד, זהו יום עתיר טקסיות וממלכתיות, שבו הביטוי האישי והשיח "האחר" מושתק כמעט לגמרי, ואילו המרחב הכל-ישראלי זוכה למלא תשומת הלב הציבורית.

 

הרשת מעזה

זאת, כמובן, עד שהגיעה רשת האינטרנט ושינתה את כללי המשחק. בעוד שגופי תקשורת אחרים פועלים תחת חוקים ומוסכמות של איחוד, הרשת מציעה מרחב חדש, שבו החלו להישמע יותר ויותר קולות שקודם נדומו. מה שעיתונים לא יעזו לפרסם, בשם הממלכתיות וכללי הטקס, מה שערוצי הטלוויזיה יצנזרו מפאת ידה הארוכה של הממשלה (דרך מוסדות הפיקוח והבקרה על השידורים) - הרשת מכילה ואפילו מקדמת.

 

התחזקות הרשתות החברתיות בשנים האחרונות הרחיבה את גבולות הקונצנזוס המרשה, גבולות הזירה שמגדירים מה יכול לעלות על סדר היום ומה אסור לגמרי. אם בעבר נתקלנו בעיקר בדיווחים של "מדינה זוכרת", או "צבא מרכין ראש", היום אנחנו נחשפים ליותר תכנים ביקורתיים, מגלים כיצד במקרים מסויימים המדינה פוגעת בנופלים, מתנהלת בצורה גרוטסקית כלפי בני משפחתם, ויש שיאמרו אפילו מתעמרת בבניה ובנותיה.

 

למשל, לפני מספר ימים נמתחה ברשת ביקורת חריפה על מדיניות צה"ל המפלה בין חללים יהודים ללא-יהודים, בעקבות מקרה שדווח בהרחבה ברחבי הרשת, וחשף מדיניות אבסורדית המפלה בין דם לדם. בסמוך לפרסום מיהר צה"ל לשנות את נוהל "הנחת הדגלון" על קבר החלל (היהודי) האחרון, ומעתה יואיל בטובו להנציח גם את הנופלים הלא-יהודים.

 

העיסוק בפרשה התאפשר אך ורק בזכות הרחש הציבורי באמצעי תקשורת מקוונים וברשתות החברתיות, וזה היה ניצחון מוחץ לגולשים, שבזכות עירנותם ותגובותיהם הביאו לשינוי מהיר, למעשה מיידי, של מדיניות בעייתית. אך ההשלכות החברתיות גדולות בהרבה מאשר דגלון יחיד - זה היה מקרה מכונן שהדגים עד כמה הזירה הציבורית הפכה משמעותית לקביעת מדיניות וסדר יום. הדיבור על "בטטות הכורסה" או "עצלני המקלדת" משתנה בהדרגה, ולרשת יש תפקיד הולך וגדל בעיצוב הלך הרוח בחברה הישראלית.

 

בספריהן "מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים" (2004) ו"שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי" (2009), מציגות המחברות - נורית גרץ וליאת שטייר-לבני (בהתאמה) - את השינוי המכונן בייצוג ניצולי שואה וביחס של החברה הישראלית אליהם, בראי תוצרי תרבות שונים. אחת הטענות המרכזיות של המחברות גורסת שאחד האירועים המכוננים ששינו את היחס לניצולים היה משפט אייכמן - שהיה הפעם הראשונה בה פנתה המדינה לניצולים וביקשה מהם לספר את סיפורי הזוועות, ובכך הביאה לסיומה תקופה ארוכה של התעלמות ויחס מבזה כלפי הניצולים שנתפסו כ"חלשים", שהולכו "כצאן לטבח", שלא התנגדו ולא נלחמו.

 

קיבלנו עומק

"היהודי הגלותי" היה דימוי רווח מאוד בחברה הישראלית, ואפשר למצוא לו ביטויים מרחיקי לכת בתרבות הישראלית, בעיקר נוכח דמותו החדשה של הצבר שנוצרה יש מאין כאנטיתזה לאותו יהודי אירופי חלש גוף ואופי. לראשונה זכו הקורבנות להשמיע את קולם, שעד אז הודחק והודחק בשאון הציונות. "אבק האדם" כפי שכונו, הפכו ברגע לבני-אדם, עם שמות, ופנים, וזיכרונות כואבים שזעזעו את המדינה ושינו במהירות את היחס אליהם.

 

במידה רבה, האינטרנט עשתה ליום הזיכרון מה שמשפט אייכמן עשה לחברה הישראלית: מייצוגים פלקטיים ושטחיים קיבלנו עומק, ערך מוסף ושינוי הדרגתי של נורמות התייחסות. קולות אחרים, ביקורתיים, מחתרתיים, אחרים, נעו מן החוץ אל השוליים ועושים את דרכם בהדרגה אל המרכז. כך חל שינוי בתכני יום הזיכרון עצמם באופן שהתיר כניסה הדרגתית של מסרים חתרניים לבון-טון הרגיל שנפוץ באמצעי התקשורת הממלכתיים. הציבור הישראלי, שברובו הגדול עייף ושחוק מחשיפה לתכנים החוזרים על עצמם, מצא ברשת מקום לביטויים חתרניים, כמו ביקורת נוקבת על יום הזיכרון, סמליו, שיריו ומסריו. לפתע נשמעות גם דעות שפעם הושתקו, ומבקרות אלמנטים שונים הקשורים ליום הזה: מדיונים על שירי הזיכרון, דרך ויכוחים על הצורך ביום שכזה, וכלה בשיחות על מרכיבים כמו הצפירה, הטקסים השחוקים והעייפים ועוד.

 

יום הזיכרון הישראלי, בכל הקשור לרשת האינטרנט, הוא דוגמה מובהקת למשמעות הביטוי "המדיום הוא המסר". מאפייניה הטכניים של הרשת, כמו הריבוד, המגע בין תרבויות, ריבוי הדעות, קלות התגובה והפרסום, זמינות, מהירות והיקפי החשיפה - כל אלו עיצבו שיח חדש ובריא יותר, המחליף את חרושת הזיכרון הישראלית. אט אט מקבל היום העצוב והחשוב הזה עומק, והופך מלקט של מסמלים רפטטיביים ומתישים ליום בעל משמעות אמיתית ועמוקה, במקביל לשינויים רחבי היקף בעלי השפעה גדולה על אופיו של יום הזיכרון בפרט, ואופייה של החברה הישראלית המתפתחת בכלל.