נסיון שוני

שוני ריבנאי עזב את ניו-יורק בתור פרסומאי מבריק. כעבור 20 שנה הוא חוזר בתור אמן ומבקש שיאהבו אותו

ניו-יורק רוויה באמנות. כדי שיתפסו אותך בסצינת האמנות המקומית, צריך לדעת לבלוט באמת. זה לא אתגר גדול עבור שוני ריבנאי, שהיה אחראי בגלגול הקודם שלו ליצירת כמה מהפרסומות הבולטות ביותר בישראל ובניו-יורק. השבוע הוא חוזר לעיר שהייתה הבית שלו לפני עשרים שנה ופותח תערוכה ניו-יורקית חדשה בשם Larger than Love. במרכז התערוכה, תוכלו למצוא מיצב דמוי-ענן עצום ממדים, כזה שאי אפשר להתעלם מקיומו.

 

"אני עובד על הענן הזה 3 שנים", מספר ריבנאי. "הוא מתנפח עד לאורך של 10 מטר וגובה של 5 מטר. יש לו מנוע שמעלה ומוריד אותו בתנועה מחזורית. זה פסל ענק שהוא לכאורה חי, נושם". אם מסתכלים עליו מקרוב, רואים את המילה העברית "אהבוני" כתובה על דפנותיו בכתב יד קטנטן.

 

מה זה אומר, בעצם?

"הפרויקט הזה הוא ביטוי לצורך עמוק, אובססיבי ממש, לקבל אהבה. הוא בא מתוך מצוקה. 'אהבוני' היא מילת ציווי. זו דרישה לאהבה, דרישה נואשת כמעט".

 

 

את המיצב משלים פסקול שחיבר האמן רן סלבין. "סלבין לרוב עושה וידאו ארט", מסביר ריבנאי, "אבל בשביל הפרויקט הזה הוא הכין טרק סאונד מאוד מעניין שמטרתו להדגיש את הניגודים בין שני הצדדים שביצירה. מצד אחד יש בה מתיקות ורכות. מצד שני יש בה משהו תעשייתי, משתלט".

 

למה אתה עובד כל כך בגדול?

"זה עניין של בחירה. לעשות וידאו-ארט ולהגיע עם העבודה שלך מוכנה על דיסק-און-קי זה הרבה יותר פשוט. גם את זה אני עושה לפעמים. אבל בתקופה האחרונה אני מרבה להתעסק במיצב, ומטבע הדברים מיצב תופס מקום ומתייחס לנפח וחלל. זה חלק מהקונספט של היצירה. אני אוהב למלא קונטיינר שלם ביצירה אחת".

 

מה עוד אתה מציג?

"בנוסף לענן של 'אהבוני', יש 6 עבודות קטנות שהן בעצם חתיכות של בניינים, קירות גבס שבורים. מה שרואים כשטיל פוגע בבניין. על ההריסות האלה מצוירים בשמן עיטורים בסגנון של מעצב הטקסטיל מהמאה ה-19, וויליאם מוריס. העיטורים מכילים אלמנטים מסורתיים מהיהדות, הנצרות והאיסלאם. לא הייתי קורא לזה עבודה פוליטית, אלא יותר עבודה שמשקפת מה שקורה במציאות שלנו".

 

אתה חי על הקו של תל-אביב ניו-יורק. איפה אתה מרגיש הכי בבית?

"אני ישראלי בסופו של דבר. ברור שבתל אביב אני מרגיש יותר בנוח. גרתי בניו-יורק משנות ה-80 ועד 93. התעסקתי אז בפרסום. האמת היא שבדיוק השבוע לפני 20 שנה עזבתי את ניו-יורק ופתחתי את משרד הפרסום שלי בישראל, באומן בר ריבנאי". בין לקוחות המשרד ניתן למצוא את חברות הענק הישראליות שטראוס, הוט, עלית, ועוד. "אחרי 10 שנים אינטנסיביות של פרסום חזרתי ליצור אמנות, ובהדרגה הורדתי את הפעילות במשרד. כיום המשרד עדיין נושא את שמי, אבל אני לגמרי בעולם האמנות. למרות זאת, אני זוכה ליותר הכרה בינלאומית ופחות להצלחה בישראל. אני מרגיש שהעבודות שלי מדברות יותר לקהל שמחוץ למדינה".

 

יכול להיות שבישראל מסתכלים עליך עדיין בתור איש פרסום?

"יכול מאוד להיות. אנשים הכירו והעריכו את העבודה שלי בתחום הפרסום, וקשה להם קשה לנתק את העשיה האמנותית שלי מהעבודה המסחרית שעשיתי פעם. התדמית שהייתה לי בתור איש פרסום הולכת ונשכחת, אבל עדיין קיימת ברקע. אבל אני כבר מזמן לא שם. אני במקום, אחר, בגלגול אחר".

 

ובכל זאת, האם יש מן המשותף בעבודת הפרסום ויצירת האמנות?

"יש דברים שעשיתי בתור פרסומאי צעיר וחוזרים היום באמנות שלי. למשל, אני מתעסק הרבה בעטיפה, שהיא בעצם התוכן. זה קורה הרבה באמנות וגם בפרסום: שהאריזה החיצונית הופכת להמהות הפנימית של האובייקט. זה קורה כל הזמן שאני מוצא את עצמי באותו מגרש משחקים".

 

התערוכה Larger than Love נפתחה ביום שישי, 10 במאי.

‏TEMP Art Space, 57 Walker Street, New York