בשנת 2012 התקשר התובע למלון, והזמין שלושה חדרים לו ולמשפחתו ליומיים - תוך שהוא מציין בפני נציג המלון את מצבו. הנציג אישר את הזמנתו והקצה לו חדר מתאים. ביום בו הגיע לנופש, גילה שהחדר אינו מותאם לנכים, ולטענתו לא יכל לנוע בו עם כסא הגלגלים, להתקלח כראוי ולהשתמש בשירותים באופן מכובד.
לטענתו פנייה למנהל המשמרת נענתה בתשובה שזהו החדר שהמלון מקצה לנכים. התובע נשאר בחדר, אך לדבריו הרגיש מושפל וחסר יכולת ליהנות מהנאות המלון. בתום השהייה במקום פנה להנהלה העולמית של בית המלון והלין על עגמת הנפש שנגרמה לו. בעקבות כך, הוצע לפצותו באירוח של יום - אך לטענתו, תחת מגבלות זמן ועל בסיס מקום פנוי באותו מלון. התובע נעלב מההצעה והגיש את התביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות.
בתביעה דרש פיצוי בסך של 32,700 שקל (הסכום המרבי בתביעה קטנה), לפי הפירוט הבא: הסכום ששילם עבור החדרים (7,938 שקלים), הוצאות הנסיעה (1,509.20 שקלים) ופיצוי על עוגמת נפש (23,252.80 שקלים).
בתגובתו הודה המלון שהחדר שסופק לא התאים לצרכיו, אך ציין כי מלבד התנצלות על אי-הנוחות, נעשה רבות על מנת להיטיב עם התובע. בין היתר אנשי האחזקה של המלון ביצעו פעולות התאמה בחדר, על מנת לאפשר לתובע שהות נוחה - פעולות עליהן התובע הביע תודה והערכה. עוד נטען שלתובע הוצע פיצוי הולם וראוי והוא קיבל את ההצעה, אך לאחר מכן החליט לנסות ולהגדיל את הפיצוי ומשבקשה זו נדחתה - הגיש את התביעה, בחוסר תום לב ומתוך גישה סחטנית וניצול לרעה של הליכי בית המשפט.
השופט קבע כי הסכומים שביקש התובע, העומדים עד פירוט האגורות, חושבו במכוון כך שיגיעו לסכום של 32,700 שקל, שהוא הסכום המרבי שרשאי ביהמ"ש לתביעות קטנות לפסוק. על התובע לדעת, אמר השופט, שאין בית המשפט מעניק סעדים שנכתבו בתביעה על דרך הסתם.
השופט קבע מחד כי התובע אכן קיבל חדר שאינו מתאים למצבו, ושהפיצוי שהוצע לא הולם את הנסיבות, אך מאידך קיבל את טענת המלון שעשה כל שביכולתו לאפשר לתובע ליהנות משהייתו. על כן, השופט פסק לתובע פיצוי של 2,000 שקל וכן הוצאות משפט בסך 300 שקל.
לדברי עו"ד תומר אשרוב, העוסק בתחום המשפט האזרחי, "נראה, כי הפסיקה מהווה תמרור אזהרה לתובעים עתידיים שלא לציין סכומים בעלמא, מנופחים ולא מבוססים דיים, מתוך מחשבה כאילו יש ביכולתם 'ללכוד ברשתם דג גדול'. על סכום התביעה לשקף את הנזקים האמיתיים והפרופורצינאליים לנסיבות המקרה".