המקרה החל לאחר שביהמ"ש לנוער בת"א דחה את עמדת ההורים, שעתרו כנגד האבחנה הטיפולית של הפסיכיאטרית המטפלת בבנם מזה יותר משנתיים. השופטת מיכל קפלן-רוקמן, אשר אימצה את חוות דעתה של הפסיכיאטרית, ציינה בהחלטתה כי התרשמה מהיכרותה המעמיקה של המטפלת עם הילד, ומדאגתה הכנה למצבו. מצב שעלול להחמיר בהעדר טיפול תרופתי. לכן הורתה על מתן טיפול תרופתי פסיכיאטרי ב"ריספרדל" - תרופה אנטי-פסיכוטית לטיפול בסכיזופרניה ובהפרעה דו-קוטבית.
ההורים לא התרצו, והגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי. לטענתם לא היה מקום להעדיף את דעת הפסיכיאטרית על-פני חוות דעתו של פסיכיאטר מטעמם, שלא תומך במתן הטיפול.
עו"ד מרי סבג-שמש, שייצגה את בנם, טענה שהחלטת ביהמ"ש, שניתנה לאחר חקירת הפסיכיאטרים, נועדה לעצור הידרדרות במצבו הנפשי המעורער ותואמת את טובתו. לדעתה הצטרף היועץ המשפטי, שהפנה לטבלת אירועי חיים של הילד, המלמדת על החמרה נמשכת במצבו.
השופט יהושע גייפמן דחה את טענות ההורים. לדבריו, הפסיכיאטר מטעמם בדק את הילד בדיקה שטחית בלבד. זאת כאשר אימו - המתנגדת לטיפול תרופתי - נכחה בחלקה. עובדה זו יכלה להשפיע על שיקול דעתו. עוד נקבע כי הבדיקה לא כללה עיון בתיעוד הטיפול שקיבל הילד בפנימייה. ואם לא די בכך - הפסיכיאטר מטעם ההורים אף ציין כי אין פסול במתן הטיפול התרופתי, בכפוף להסכמתם.
השופט נסמך גם על עדותה של הפסיכיאטרית המטפלת בילד, שסיפרה כי אמו מסרבת באופן כללי למתן תרופות. וכך בעבר אף סירבה לכך שיקבל אקמול בזמן שקדח מחום.
השופט קבע לבסוף כי במקרה זה, בו התנגדות ההורים משפיעה מאוד על בנם, ישנה חשיבות רבה להתערבות בית המשפט. התנהגות ההורים, פסק, אינה עולה בקנה אחד עם טובתו.
לפיכך נדחה הערעור וניתן צו למתן טיפול תרופתי פסיכיאטרי. עם זאת, השופט הגביל את הצו לשלושה חודשים, וקבע כי בתום תקופה זו על ביהמ"ש לנוער לבחון מחדש את הסוגיה, במטרה להתאים את הטיפול למצבו העדכני של הילד.