עבדים של חודש יוני: אולי די עם מסיבות הסיום?

הופעת מחול בבלט, סיום חוג בג'ודו, קבלת תעודות בפרוייקט המצטיינים ובל נשכח את מסיבות הסיום הכיתתיות, השכבתיות והבית ספריות. חודש יוני בעיצומו - ואין הורה שלא מבלה לפחות שלוש פעמים בשבוע במסיבות הסיום ושואל את עצמו מדוע. אפרת מונשרי-גורן יוצאת בקריאה נרגשת: תעזבו אותנו בשקט!

השבוע הייתי אמא מזניחה ביותר. נאלצתי לעבוד במקום להגיע למסיבת סוף השנה הכיתתית של האמצעית (כי בשכבתית הראשונה כבר היינו). כאילו לא מספיק שהיא אמצעית, בתי יחידה בין בנים ובגיל ההתבגרות, עכשיו אני גם מספקת לה נושא שיחה משמעותי לספת הפסיכולוג - אמא פספסה את מסיבת הסיום.

 

עוד כתבות ועדכונים בפייסבוק של ynet

 

פרט קטן שחשוב שתדעו: מסיבת הסיום התקיימה ביום שישי בבוקר. פרט נוסף קטן וחשוב: אני עצמאית וגם בעלי כזה מה שמאלץ אותנו לפעמים לעבוד גם בימי שישי. למה לפעמים? כי בלו"ז הצפוף של משימות בית הספר אני מוצאת את עצמי מקדישה יום בחודש למערכת החינוך, לכל ילד, ויש לי ארבעה כאלה - אז בבקשה תעשו את החישוב לבד.

 

סופרים לאחור לחופש הגדול בערוץ הורים:

זה אפשרי: לעבור את החופש הגדול בלי לפשוט רגל

למה כל כך מפחיד אתכם שישעמם להם בחופש?

אין סיכוי שאני הולך השנה לקייטנה!

 

אבל אותו יום בחודש זה הממוצע הכללי בחודשי השנה הרגילים, בהם מתקיימים מדי פעם טקס של חג, סיור בשיתוף הורים או סתם הורה מתנדב לאירוע חשוב. אבל חודש יוני, זאת ודאי יודעים הורים רבים, הוא חודש מיוחד ששום סטטיסטיקה לא יכולה לו - והיומן שלי נראה עמוס מתמיד, הפעם לא בעבודה אלא במסיבות סוף שנה שונות (ולעתים גם משונות): מסיבת סיום החוג והופעת מחול, מסיבת בנות מצווה ומסיבת סיום פרוייקט, עבודת שורשים, חוג כדורגל ומצטיינים. לפעמים בלילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני קופצת בבהלה מהמיטה לבדוק מה פספסתי למחר, מי צריך חולצה לבנה ולאן אני צריכה להסיע כל אחד מהילדים. יש לי סיוט כזה שאביא את הבכור בטעות לחזרות לריקוד סוף שנה ואת האמצעית למסיבת חוג כדורגל ואת הפצפון אקפיץ בדיוק בזמן למבחן הבגרות של הבכור.

 

כן, במערכת החינוך הפסיקו ללמוד כבר מזמן ועכשיו הם מתכוננים למסיבות השונות ולהופעות. הם, הילדים, נהנים דווקא מהעניין, וזו רק אני שמנסה להבין איך לתמרן ואיך שני הורים אמורים להצליח להגיע לכל המסיבות החופפות. הרי יודע כל הורה מנוסה שאין מצב שבו בבית עם שני ילדים ומעלה לא יתקיימו, לפחות פעם אחת, שתי מסיבות שונות בדיוק באותו היום והשעה - אז תחשבו מה קורה כשמדובר בארבעה. ולכן על הליכה ביחד למסיבה כבר ויתרנו מזמן ובזמני הפנוי אני מפנטזת על מעין שירות כזה - הורים להשכרה - במסגרתו הורים כמוני יוכלו להשכיר מלווה למסיבות או לסיורי סוף שנה.

 

כולם מקטרים - ואף אחד לא מבקש להרגיע

בתוך כל ההכנות, אפיית עוגות וחיפוש אחרי גרבים לבנות עד הברך וגופיה כתומה ועוד פריטים שממש אין לי בארון אבל הילדים חייבים למסיבות, נזכרתי בהוראות החדשות שיצאו ממשרד החינוך והתייחסו למסיבות בגני הילדים. מי שלא היה בהפקת ענק בגן תת-חובה לא יבין על מה מדובר. הורים מצוידים במצלמות, פעוטות לבושים יפה וסבתות נרגשות - כולם נדחסים בגן הילדים בדיוק ביום הכי חם בשנה, כשהמזגן מקולקל, לחגוג סוף שנה. המסיבה ארוכה, הילדים עצבניים ובדרך כלל מסרבים לשתף פעולה אחרי כמה דקות.

 

ההמלצות, יש לומר, ההגיוניות מאוד, מתייחסות למשך זמן המסיבה ומציעות לצמצם את האירוע ל-45 דקות בלבד, להימנע מצילום ולהכניס את המסיבה לפרופורציות. לא ברור לי למה צריך המלצות כדי להבין שילדים בגיל ארבע, ואפילו חמש, לא יכולים להתרכז יותר מ-45 דקות. לא, הם לא היפראקטיביים, הם לא זקוקים לריטלין ולא צריך לשלוח אותם לאבחון. הם בסדר, זה אנחנו הבעייתיים, אלו שיצאו מאיזון, שרצים ממסיבה למסיבה, מצויידים בעוגה או במגש בורקסים. מוכנים להזיע שעות ואפילו קצת להתעלל בילדים שלנו, כי רובם ממש לא נראים מחוייכים אלא יותר עצבניים ופשוט רוצים כבר הביתה.

 

אז מה הבעיה שלנו אתם שואלים? היא פשוטה למדי: אנחנו רוצים להגיד לכל העולם שלנו יש הכי גדול. יש לנו מסיבה גדולה, ועוד אחת, שהזמנו מתנפחים, שנסענו שעה בפקקים מחוץ לעיר לחגוג סיום כיתה א', שאנחנו שלחנו את הילדים ל-20 חוגים לפחות והם מצטיינים בכולם ואנחנו חייבים לצלם את קבלת החגורות או את הגאון שלנו.

 

הבעיה שלנו היא שכולם מקטרים אבל אף הורה לא מוכן לבקש לצמצם את המסיבות ולדרוש שפיות. כל ההורים שאני מכירה מודים שהחודש הזה מעיק עליהם, מעצבן, עמוס ולא מאפשר ליהנות - אבל אף הורה לא מוכן לבקש בתחילת השנה לבטל חלק מהמסיבות וליצור סנכרון בין הילדים, לפחות אלו שלומדים באותו בית הספר או בחוגים. אני מקווה שלכולם ברור שמסיבות סוף השנה הן פשו דרך לשווק לנו שוב את החוג או אפילו את בית הספר או את הגן - ובינה לבין חגיגת סיום אין באמת קשר.

 

המסר: רדיפה אחרי המצלמות

כמו שאני רואה את הדברים בתוך כל זה מסתתרת בעיה נוספת: אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להיות מוצפים בגירויים, לחפש שיא חדש כל פעם ולרדוף אחרי תעודות או טקסים. לפני כמה ימים שמעתי מהחלון את החזרות לטקס סיום של כיתה י"ב בבית הספר הקרוב לביתי. אתם יודעים, כל השירים המוכרים, עוף גוזל וקיטש מרגש. לשנייה נזכרתי עד כמה השירים האלה, בלי מפיק, תלבושות והפקת ענק יקרה, יכולים לרגש ושלמעשה זה מה שהיה פעם, כשאנחנו היינו ילדים. אבל היום ההתרגשות הפשוטה לא מספיקה לאף אחד והם צריכים יותר. הרבה יותר. אז מה הפלא שאם מגיל ארבע אנחנו רצים איתם למסיבות מפוארות בסיום חוג כישורים מוזיקאליים וסיום הגן, בכיתה י"ב הם חייבים הפקת ענק?

 

אנחנו יוצרים אותם כאלה: מחפשי ריגושים, דורשי פלאשים ובאותה נשימה הופכים את עצמנו לעבדים של חודש יוני. אני מציעה שבשנה הבאה נתארגן ונדרוש קצת שפיות, פחות מסיבות. תאמינו לי לא יגרם לילדים שלנו כל נזק - אולי אפילו להיפך.

 

הכותבת היא מנהלת פורום ייעוץ הורים, מנחת הורים ואמא לארבעה. לאתר של אפרת. לעמוד הפייסבוק של אפרת