בני הזוג אכן עזבו את הדירה, והגישו תביעה - בה ביקשו פיצוי עבור ההובלה, חוות דעת המומחה ששכרו, נזקי הרכוש ועוגמת הנפש שנגרמה להם. לתביעה צירפו חוות דעת ותמונות המעידות על קיומם של כתמי רטיבות ועובש. בנוסף הגישו אישור רפואי המעיד כי באותה תקופה התובעת הייתה בהיריון, סבלה מקוצר נשימה והומלץ לה להתרחק מעובש ורטיבות.
מנגד, בעלי הבית טענו כי בדירה לא הייתה שום רטיבות, אלא כמה קילופים בקירות ובמקלחת - שככל הנראה נגרמו מהאדים. וכן, גם נקודת עובש קטנה. לטענתם הם החליפו לתובעים מזגן והתקינו דלת אטומה. אולם שבוע לאחר מכן, השוכרים הודיעו שהם עוזבים.
להגנתם ציינו גם כי החזירו לתובעים את החלק היחסי של חודש השכירות האחרון, מתוך אמפטיה. הם ציינו כי גם להם נגרמו הוצאות בשל הפינוי המוקדם.
הרשם הבכיר נועם רף קיבל את התביעה. בפסיקתו כתב כי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים לא נסתרה. יתרה מזו, נפסק כי הנתבע למעשה הודה בעדותו כי אכן היה עובש בדירה, וכי ביצע בה תיקונים בשל כך.
הרשם קבע כי אכן היו רטיבות ועובש, והנתבעים לא עשו דבר כדי לאתר את מוקד הבעיה ולתקנה בפרק זמן סביר. לכן לתובעים לא הייתה ברירה אלא לעזוב את הדירה, בפרט לאור מצבה של התובעת - שרופא הורה לה להתרחק ממוקדי עובש.
לסיום, הרשם חייב את הנתבעים לשלם לתובעים 6,960 שקל. סכום זה כולל החזר עלויות ההובלה וחוות דעת המומחה, ופיצוי על חפציהם שנפגמו.
מנגד, מכיוון שבעלי הבית הצליחו להוכיח שהלכו לקראת השוכרים, בכך שהתקינו להם מזגן ודלת ואף החזירו את דמי השכירות היחסיים, הם לא חויבו בפיצוי נוסף על עוגמת נפש. הוצאות משפט בסך 400 שקל לעומת זאת, הם כן ישלמו לתובעים.