אי אפשר לכתוב על סיטרואן הנקראת DS3 בלי לדבר על ה-DS המיתולוגית, משנות ה-50. אז נעשה מהר, וכבר עכשיו - אין כל קשר בין השתיים. ה-DS ההיסטורית הייתה פורצת דרך, נועזת וחדשנית. החדשה, ובכן, היא מכונית חדשה, אך אין בה קמצוץ של תעוזה או חדשנות. ייעודה העיקרי, כמו כל אחיותיה לתת המותג DS, הוא לדחוף את סיטרואן במעלה השוק אל קטגוריות היוקרה.
ואם כבר יוקרה, אז שיהיה עם גג נפתח. ובדיוק בשביל זה יש ל-DS3 גרסת קבריו. אלא שלא כמו הגרסה המתחרה של מיני מבית ב.מ.וו, בסיטרואן בחרו בגג שנפתח רק בחלקו. ממש כמו הגג של עוד סיטרואן מיתולוגית, הדה-שבו. זה גימיק נחמד מאוד, אבל התוצאה מפספסת את החגיגה ההדוניסטית שטמונה במכוניות שיודעות להפשיל את הגג במלואו.
חסרון נוסף ומוכר היטב למי שבוחר במכונית שגגה מופשל, הוא הרעש וההמולה שפורצים אל תא הנוסעים בכל מהירות שאינה שיטוט תיירותי - ולא רק כשהגג פתוח. הפתרון פשוט. מורידים את רגל ימין מדוושת המצערת, ונותנים לשמש ללטף את מה שנשאר משיער הראש. כך גם מאפשרים לעוברים ושבים להעריך את העיצוב הנאה מאוד של ה-DS3, שלמרות הזיקה ההיסטורית אינה כושלת במבוכי אופנת הרטרו.
גם בתא הנוסעים נמנעה סיטרואן מללכת בנתיבי המיני או פיאט 500. אין כאן שרידי עיצוב או "קריצות" לשנות ה-50 וה-60. הכל מודרני, נאה ובעיקר - מאוד צבעוני. עיקר גאוותה של סיטרואן הוא מגוון אפשרויות הגימור המוצעות ללקוח. למעשה, כך הם מתגאים שם, כל לקוח יכול "לתפור" לעצמו את ה-DS3 שלו. למשל, מה יהיה צבע החוט בתפרי המושבים. עבור מי שמוצא דברים כאלה מרגשים, זה ודאי מאוד מרגש.
קצת יותר חשוב מגוונים של חוטים, הוא מרחב המחיה ב-DS3. ומתברר כי הבחירה בגג שאינו נפתח במלואו משפרת את איכות חייהם של הנוסעים במושב האחורי. אמנם נוסעים גבוהים ירגישו שם דחוסים קמעה, אך יחסית למכונית סופר-מיני (עם גג נפתח), חווית האירוח מאחור בהחלט סבירה. מה שאינו סביר, הוא פתח תא המטען. למרות שנפח התא עצמו סביר, הכניסה אליו משולה להחדרת חוט (דקיק) בקוף מחט (דקיקה).
בהשקה בוולנסיה נכחה רק גרסת המנוע הבכירה, אך בעתיד יוצעו גם גרסאות חלשות (וזולות יותר). החיסרון במכוניות ההשקה היה תיבת ההילוכים - ידנית בלבד, שכידוע אינה בחירת-לבם של הישראלים שהממון מצוי בכיסם. וזה חבל, כי זו דווקא תיבה נעימה מאוד, שמתאימה היטב למנוע. אגב, לביצועים הנאים (7.4 שניות ל-100 קמ"ש) תורם הגג. איך? הבחירה בגג שנפתח רק בחלקו אפשרה לסיטרואן להימנע מהוספת חיזוקי-מרכב כבדים.
והנה עוד סעיף שבו לא תמצאו את ה-DS3 תועה בעקבות הזמן האבוד - היא לא רכה כמו המכוניות הצרפתיות שישראלים מבוגרים (או מבוגרים יחסית) זוכרים. היא אפילו די נוקשה, בעיקר כי בסיטרואן מכוונים עם ה-DS3 אל אותה נישה קטנה של המיני, שכידוע מציעה חווית נהיגה ייחודית ומשובבת. אלא שלמרות זאת, הנסיעה בקבריו נוחה יחסית, ואינה מאיימת על בריאות הגב (כל זאת, כמובן, על כבישים סלולים היטב בדרום ספרד).
ומה עם ההתנהגות של ה-DS3? כשלעצמה, הקבריו היא מכונית מהנה. היא זריזה, פונה בחדווה, ומרגישה שונה וספורטיבית יחסית למכונית "העממית" המקבילה של סיטרואן, ה-C3. גם כאן, נראה שהבחירה בגג נפתח "חלקית" משלמת דיבידנדים. אלא שאז עולה בזיכרון המיני. ומולה, ה-DS מרגישה רגילה, ולא מספיק מיוחדת. אין לה את אותם ניצוץ וברק שיש למתחרה מבית ב.מ.וו.
אבל, וזה כמעט מתבקש שלעת סיכום יגיע "אבל", ה-DS קבריו משאירה טעם של פספוס. היא נעימה וחביבה ומתוקה, אבל אין בה את אותו "גורם X", שמרגש ומסעיר. והשאלה היא האם ללא גורם X שכזה, תסכימו להוסיף עוד כ-20 אלף שקלים למחירה של ה-DS3 הרגילה.
רוצים עצה צרכנית? קחו את הגרסה הרגילה, וסעו לחופשה עם העודף. כך גם תרוויחו את השמש, וגם לא תפסידו את השיק של ה-DS.
הכתב היה אורח חברת סיטרואן בספרד