לדבר עם ולהרגיש בלי

בלי נתניהו ואבו מאזן שהיו מעוררים סערה, למו"מ המחודש - תחת הבייביסיטר בוושינגטון - יש יותר סיכוי להצליח בגיבוש עקרונות. אפשר להעריך מהם שלושת השלבים לתהליך הראשוני, וגם מתי ישוחררו אסירים ותוקפא הבנייה. אבל מה יהיה עם עזה?

מזכיר המדינה ג'ון קרי הצליח להתניע את תהליך המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים, לא יותר אך גם לא פחות. ההישג הוא בכך שמתחילה הידברות בפרופיל נמוך, בלי תנאי סף ובלי הצהרות פומפוזיות. כך גם לא צפוי פיצוץ גדול אם השיחות ייכשלו, כמו בעקבות שיחות קמפ דייוויד, ואחרי שתהליך אוסלו נתקע ואפילו חזר אחורה. קרי רשאי לרשום לעצמו הישג נטו וגם ציון לשבח על התחכום.

 

עוד על חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים:

• יש פריצת דרך: קרי הכריז על חידוש המשא ומתן
• חמאס דחו הכרזת קרי: "לאבו מאזן אין סמכות"

 

השיחות יתנהלו בוושינגטון, וזה מעניק יתרון כפול - ראשית, החשאיות שבה יידברו ביניהם השרה ציפי לבני וסאיב עריקאת; שניהם ענייניים ומנוסים, ולא היו מגיעים אם לא היה על מה לדבר. שנית, התהליך יתנהל תחת עינו הפקוחה של הבייביסיטר האמריקני, שיהיה כנראה נוכח לפעמים בחדר הדיונים. יש גם הבנות סודיות, שלא באו לידי ביטוי בהצהרה של קרי, שיבואו לידי ביטוי בהמשך. הן נוגעות בעיקר לתנאי הפתיחה.

 

זו דרך טובה מאוד לנהל משא ומתן ענייני בלי שהתקשורת "חופרת" ובלי שהמנהיגים צריכים כל הזמן לפייס את המתנגדים הפוליטיים של התהליך. משא ומתן בוושינגטון, שלא בדרג מנהיגים, אינו גורר סערה פוליטית או התנגדויות כמו שהיה גורר משא ומתן ישיר בין נתניהו לאבו מאזן, אפילו אם זו הייתה רק ישיבת הפתיחה שאחריה היו עוברים לדיונים בוועדות (בדומה לניסיון הקודם ב-2010).

 

ייתכן שהכוונה היא לתהליך בשלושה שלבים:

• בשלב הראשון לבני ועריקאת יגיעו להבנות עקרוניות על שיטת המשא ומתן, וגם על הסכמות ראשוניות בענייני הליבה. למשל להחליט שיהיו חילופי שטחים, בלי לקבוע מראש שהמשא ומתן יתנהל על בסיס קווי 67'. כך אפשר לדבר על המהות בלי לטפס על עצי עקרונות גבוהים.
• בשלב השני - בהנחה והערכה שהשלב הראשון הצליח - תנוסח הצהרה (אותה הצהרה שחיכינו לה אתמול ולא באה) על עקרונות פתרון הקבע.
• בשלב השלישי יתחיל המשא ומתן על הפרטים.

 

 

כך היה בתהליך השלום עם מצרים, שהחל בקמפ דייוויד ונגמר על מדשאת הבית הלבן, וכך גם בתהליך אוסלו. שלושת השלבים האלה נראים חיוניים. ענייני הליבה כוללים לא רק את נושאי הפליטים, הגבולות וכו', אלא גם את אופיו של הסדר הקבע - אם יהיה זה הסדר מדורג, הסכם ביניים או כזה שימומש "במכה אחת" (מה שלא סביר).

 

אנחנו כבר יודעים גם שההסדר שעליו ידונו יהיה בנוי משלושה סלים:

• סל מדיני-ביטחוני ובו ייקבעו נושאים כמו גבולות וסידורי ביטחון.
• סל כלכלי, שיכלול לא רק הסדרים בין המדינה העתידית לישראל, אלא בעיקר צעדים כלכליים ופרויקטים לשיפור מצבם של הפלסטינים בשטחים באמצעות סיוע מבחוץ. הסל יהיה באחריות האמריקנים אך גם באחריות הליגה הערבית. האירופים גם אינם מסוגלים כרגע לתרום הרבה, וגם צפויים לזכות לכתף קרירה מצד ישראל.
• צעדים בוני אמון: לדוגמה שחרור אסירים היושבים בכלא הישראלי יותר מ-20 שנה, הקלות בתנועה בגדה והקפאה של הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, אולי אפילו מוצהרת. קצב הוצאתם לפועל של הצעדים יסונכרן עם קצב ההתקדמות בשיחות. אפשר להעריך שנתניהו, הצד הנותן של המחוות, יפעל לפי העיקרון המוכר: יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו.

 

 

נושא בפני עצמו שלבני ועריקאת יצטרכו לפתור הוא מה יקרה ברצועת עזה. ההיגיון אומר שהם יכולים פשוט להסכים על העיקרון, שכאשר הרשות הפלסטינית תשלוט ברצועה, אז ייושם שם ההסכם; כאשר המכשלה שמציב חמאס תוסר - יבוא הפתרון. הבעיה: ישראל לא רוצה שהמשא ומתן יעודד את אבו מאזן לפיוס עם חמאס השולט ברצועה. גם הראיס עצמו לא שש לכך. לכן הנושא מסובך יותר. מה גם שהעזתים, בעיקר הארגונים הסוררים, מסוגלים לטרפד הבנות באמצעות ירי לישראל.

 

בסך הכול זו התחלה צנועה שמבטיחה שלא תהיה נפילה קולוסאלית מיד בהתחלה. האם ההידברות תצלח או לא? אין כמעט אדם במזרח התיכון או בעולם שיכול לתת הערכה מלומדת. במשוואה הדינמית הזו המשתנים רבים כל-כך, עד שקשה מאוד לראות אותם מתכנסים לפתרון.