ספר עולמי: רב-מכר עתיק עם אבירים ומפלצות

"בוולף", בעיבוד שירי של שומוס הייני, מככב ברשימת רבי-המכר מאז פברואר: לא רע ליצירה שנכתבה אי שם בין שנת 700 לשנת 1,000

המחבר עלום-שם. זהו רב-מכר, גם על-פי רשימות ה"ניו-יורק טיימס", למרות שהיצירה כתובה בשפה שאיש בעולם אינו מדבר בה. מין שילוב של דנית, גרמנית עתיקה וניצנים של אנגלית, בימים שאנגלית היתה שפת דיבור של חמולות הרריות מכונמות, דייגים נועזים, לוחמים ומגדלי כבשים.

העלילה מקסימה, במיוחד אם הקוראים בני שש. בקיצור נמרץ: בוולף האמיץ, נסיך צעיר שלו חבורת צמיתים נאמנה עד כלות, נלחם במפלצת גרנדל ומוריד לה יד. אחר-כך אמא של המפלצת מנסה להתנקם בו והוא הורג אותה, ואחרי חמישים שנה של שקט בממלכה, דרקון יורק אש מאיים על הצמיתים השלווים ובוולף, בא בימים אך עדיין מלא עזוז, נלחם בדרקון, הורג אותו ומת בעצמו. בין קרב לקרב, שכל טיפת דם בו מתוארת בהרחבה, יושבים להם אצילים ולוחמים בהיכלותיהם, לוגמים שיכר ונשבעים אמונים זה לזה, אבל בדרך-כלל לא מצליחים לעמוד בהבטחה ולהיות נאמנים בשעת צרה.

מעל לכל העסק מרחפת דמותו הטובה והפרימיטיבית למדי של אל רחום וחנון, שלוחמים וצמיתים גילו אותו זה לא מכבר. אלוהים חינני: נוצרי טרי, עם שאריות מובהקות של פגאניות.

אלא ש"בוולף", כפי שיודע כל מי שאיתרע מזלו ללמוד פעם ספרות אנגלית, הוא גם הטקסט המכונן של הספרות האנגלית. בימים שאצלנו גמרו לחתום את התלמוד, התחילו לחבר את ים המסמכים הידוע בשם "הגניזה הקהירית" וגם חוללו את תור הזהב בשירת ספרד, לאנגלים לא היה כלום. מה הם עשו בשעות הפנאי שלהם אני לא יודעת, אבל ברור שלא הרבו לכתוב. בעצם, רק ארבעה כתבי יד אנגלו-סקסונים משמעותיים שרדו מן המאה העשירית והאחת-עשרה, והם עלובים להדהים יחסית לאוריינות היהודית-העברית. יש להם קובץ שנקרא "ספר אקסטר", על שם הקתדרלה בה שמור כתב היד, ובו אוסף של חידות, חרוזים דידקטיים וסיפורים דתיים לטף. ויש כתב יד נוסף, בספריית בודלייאן באוקספורד, ובו קצת פרפרזות בלשון המקומית על התנ"ך. ואחרון –"ספר ורצ'לי", ששמור בספריית קתדרלה איטלקית דווקא, ובו מעשיות מחיי קדושים ועוד קצת שירה דתית. ויש להם בוולף, עם סיפורי אבירים, לוחמים, מנהיגים מסוקסים ומפלצות עם קשקשים.

איש אינו יודע מתי נכתב בוולף, אבל חלק מהאירועים המתוארים בו הם בני המאה השביעית והשמינית. כתב היד הסופי נולד בשנת 1,000 בערך. לדפוס הוא הגיע רק ב-1815, ומאז סופרים את שנות כאב הראש של הסטודנטים לספרות אנגלית.

כשקוראים את המקור, מבינים בערך מילה אחת מתוך שלושים ומאזינים בקנאה למתרגל שעבר את מבוך הייסורים הזה ומסוגל לבטא את השמות – תנסו בבקשה להגיד הרות'גאר – בלי תפוח-אדמה בוער בפה. מרוב מאמצי הפיענוח, לא רואים יופי, מחכים בקוצר-רוח שהקורס ייגמר ומייחלים לטוב בבחינת הסיכום.

כמה וכמה תקצירים הסתובבו בין הסטודנטים בימי הסטנסיל העליזים, וגם גירסאות אנגליות מודרניות חוברו – אבל רק השנה ראתה אור יצירת המופת של המשורר האירי שומוס הייני, חתן פרס נובל לשנת 1995, ויש בה כל מה שצריך: לשון נעימה וקריאה, שמירה על המשקל המקורי, עד כמה שאפשר, בירור קטעים סתומים לגמרי בטקסט – אם פעם לא היה ברור מה בדיוק עושים בין קב לקרב, הייני מאיר את השורות בזכוכית מגדלת מלאת אהבה, כבוד והערכה לטקסט.

אני בטוחה שראשוני המסתערים על הספר הזה היו גדודי הרשומים למבוא לספרות אנגלית, אבל הגל השני מורכב מאנשים אוהבי-קרוא שעדיין לא מצאו את ה"בוולף" הנכון להם. עכשיו יש: אם אפשר להתנבא ולחזות עוד הצלחות בלתי צפויות, הרי שמהדורה מאויירת לטף של האלף השלישי עשויה גם היא להיות רבת-מכר. אחרי הכל, כאן האבירים וגם המפלצות אינם לקוחים ממוחו היוצר של קופירייטר בן ימינו. חינו של הספר טמון לא מעט בכך שכותבו האלמוני באמת האמין שיש מפלצת ושמה גרנדל, ושיש לה אמא, ויש גם דרקונים, והם נורא נורא קרובים לבקתה הקטנה שלו, במעבה יער אנגלי, לפני אלף שנים.