האוטובוס שצלח את התעלה

צה"ל לא רצה לגייס אותי, אבל האירועים המהירים הובילו אותי במהירות לזירת הקרבות. מכה קלה מהטנק, ומצאתי את עצמי בשטח מצרים

כשפרצה המלחמה הייתי בן 18, נער שמן מאוד שצה"ל לא הסכים לגייס. אבי, דב פיש ז"ל, גויס כנהג אוטובוס בחברת "דן" ואני נסעתי איתו. כשהגענו לחניון האוטובוסים היה מחסור בנהגים שיסיעו את החיילים לקווי האש. הסדרן שאל אותי אם אני יודע לנהוג על אוטובוס ועניתי: כן, כבר מגיל 8.

 

כבן לאב ונכד לסב ממייסדי התחבורה הציבורית, למדתי לנהוג על אוטובוס בשבתות בחניוני החברה. היה לי חצי שנה רישיון לרכב משא, ונשלחתי לתל אביב לקבל רישיון אוטובוס לשעת חירום. נערך לי "מבחן" נהיגה של 5 דקות. ארלוזורוב, שדרות ח"ן, בן יהודה וחזרה. משם, עם הרישיון, על הטייגר שכרגע עשיתי עליו טסט, ישר לבריכת גלית.

 

לעת ערב העמיסו על האוטובוס שלי חיילים וציוד ויצאנו דרומה. בדרך לא דרך, עם נווט אישי על ספסל העץ שמאחורי הדלת הקדמית, הגענו בחצות לסיני. הקרבות היו בעיצומם. פגזים שרקו והתפוצצו סביבי ומטוסים טסו נמוך ברעש עז. בביר גפגפה, לימים רפידים, העמיסו על האוטובוס פצצות ומנות קרב, חיים ומוות בכפיפה אחת. נשלחתי לכיוון התעלה. לא ידעתי פחד מהו. הרגשתי בעננים. אני, שלא גויסתי מפאת השמנת יתר, לוחם בחזית הקרבות עם ג'ינס וחולצה מחויטת.

 

הוצמדתי לאוגדה של אריק שרון שחצתה את התעלה לגדה המזרחית. האוטובוס שלי, עמוס ציוד, פצצות, רימונים, ארגזי כדורים ומנות קרב, עלה בלילה לדוברה ומוקם מאחורי טנק. הפצצות רעשו מכל עבר, הבומים היו אינסופיים. הדוברה נצמדה לשפת התעלה, אך האוטובוס לא יכול היה לעלות ולנסוע על השבילים שחרצו הטנקים והזחל"מים.

 

ללא יכולת לטפס עם הציוד הכבד, הטנק שמאחוריי צודד צריח לאחור והתקדם לעברי. הוא נתן דחיפה ועוד אחת, פגוש האוטובוס ניתק ונפל למים. לאט לאט האוטובוס טיפס ועלה. אני נוהג בין טנקים ופצצות מתפוצצות, ומתקדם עם הלוחמים לכיוון העיר סואץ.

 

חנינו בלילה בפאיד, ליד אולם הקולנוע הישן ששימש לנו מקלט. לימים, קואופרטיב "דן" בחר למקם את חניון האוטובוסים שלו שם, משום שהעיירה שכנה ממש מול מסילת הברזל המצרית, ושם הייתה רכבת עמוסה בטנקרים של סולר. מי שהקים את החניון ודאג לכל מחסורם של הנהגים היה רפאל מזרחי, חבר של אבא שלי שדאג לי כמו לבן שלו.

 

בכל המלחמה הארורה ההיא נשארתי בפאיד והסעתי חיילים משם לביר גפגפה. בין ההסעות פגשתי באבי ובחבריו הנהגים ועברתי חוויה שחישלה אותי לכל חיי. יצאתי חי מהמלחמה ונשבעתי לשרת בצבא. בגיל 19 וחצי גויסתי לצה"ל. רישיון האוטובוס שלי הפך קבוע ולאחר השחרור חזרתי ל"דן". היום, ממרום גילי (58) וניסיוני כנהג וכחבר הנהלת החברה לשעבר, כאב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים, אין מאושר ממני.