שירה: "אמא שלי היא מושא לקנאה"

"היא אלמנה/ אבל לא כמו כל האלמנות האחרות ששכלו את בעליהן/ בתאונת דרכים/ בתאונת עבודה/ במחלה/ בטביעה/ ברצח/ בהתאבדות/ כי לאמא שלי יש/ טקסים". שירה מאת בוגרי המגמה לכתיבה ב"מנשר"

חָתוּל שָׁחֹר

מאת: עופר פינקל

 

לֵיל חֹרֶף בָּהִיר וְשָׁקֵט

גֶּשֶׁם קַל רוֹחֵשׁ וַאֲנִי גּוֹלֵשׁ

גּוֹלֵשׁ מְחַפֵּשׂ וּמִתְאַּכְזֵב

מִקְוֶה שֶׁעוֹד אֶפְשָׁר לְהִתְאַהֵב

בַּאֲתָר נִתְקַלְתִּי בְּ'חָתוּל שָׁחֹר'

תְּמוּנָה תִּשְׁלַח עַל פִּי פְּנִיָּה

שָׁלַחְתִּי ''הַי'' בַּהוֹדָעָה וְהוּא

הוּא שָׁלַח תְּמוּנָה

הִזְדָּרַזְתִּי לִלְחֹץ כְּדַי לַחֲזוֹת בְּזִיו פָּנָיו

עַל הַמָּסָךְ נִפְרְשׂוּ בְּגָדוֹל זוּג אֲחוֹרָיו

אֲנִי מִלָּה אַחַת שָׁלַחְתִּי, הֲבָרָה

הוּא תַּמְצֵת לְאֶלֶף בָּאֵיבָר

וְיָדַעְתִּי כִּי לַמְרוֹת כָּל הַנֶּאֱמָר

אֲנַחְנוּ לֹא נִהְיֶה

לְעוֹלָם לֹא אֵדַע אֵיזֶה מִין אָדָם

לְעוֹלָם לֹא אַכִּיר אֶת עֵינָיו

לֹא אוּכַל לְזַהוֹת לֹא אֶת דִּבּוּרוֹ

וְלֹא אֶת אֹפֶן חִיּוּכוֹ

וְהָיָה אִם נִפָּגֵשׁ בְּאֵיזֶה בָּר

לֹא אֵדַע כִּי חָתוּל שָׁחֹר

עַד שֶׁיִּסְתּוֹבֵב, יַפְשִׁיל מִכְנָסָיו, יִתְכּוֹפֵף

וּבְעֶזְרַת הָאֶצְבָּעוֹת מְעַט יְפַסֵּק

כְּדַי שֶׁאֵיטִיב לִרְאוֹת

כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה.

 

קַו תֵּל אָבִיב-נְתַנְיָה

מאת: סיוון שיקנאג'י

 

אָדָם שָׁחֹר, פָּלִיט, נִכְנַס עִם הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בַּמַּרְאָה הַצְּדָדִית

שֶׁל מוֹנִית הַשֵּׁרוּת שֶׁלִּי.

אָדָם לָבָן, נַהָג, נִכְנַס עִם הַפֶּה שֶׁלּוֹ בָּאָדָם שָׁחֹר, פָּלִיט,

עַל שֶׁנִּכְנַס עִם הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בַּמַּרְאָה הַצְּדָדִית

שֶׁל מוֹנִית הַשֵּׁרוּת שֶׁלִּי.

אָדָם לָבָן, נוֹסַעַת, נִכְנְסָה עִם הַפֶּה שֶׁלָּהּ בְּאָדָם לָבָן, נַהָג,

עַל זֶה שֶׁנִּכְנַס עִם הַפֶּה שֶׁלּוֹ בְּאָדָם שָׁחֹר, פָּלִיט,

רַק כִּי נִכְנַס עִם הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בַּמַּרְאָה הַצְּדָדִית

שֶׁל מוֹנִית הַשֵּׁרוּת שֶׁלִּי.

אָז אָדָם לָבָן, נוֹסֵעַ, נִכְנַס עִם הַפֶּה שֶׁלּוֹ בְּאָדָם לָבָן, נוֹסַעַת,

עַל שֶׁנִּכְנְסָה עִם הַפֶּה שֶׁלָּהּ בְּאָדָם לָבָן, נַהָג,

רַק כִּי נִכְנַס עִם הַפֶּה שֶׁלּוֹ בְּאָדָם שָׁחֹר, פָּלִיט,

רַק כִּי נִכְנַס עִם הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בַּמַּרְאָה הַצְּדָדִית

שֶׁל מוֹנִית הַשֵּׁרוּת שֶׁלִּי.

 

הַמַּרְאָה הַצְּדָדִית הִתְעַקְּמָה קְצָת.

  

גוֹרְמֵה

מאת: מיכל זוהר

 

אִמָּא שֶׁלִּי הִיא מֻשָּׁא לְקִנְאָה.

הִיא אַלְמָנָה.

אֲבָל לֹא כְּמוֹ כָּל הַאלְמָנוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁשָּׁכְּלוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן:

בִּתְאוּנַת דְּרָכִים,

בִּתְאוּנַת עֲבוֹדָה,

בְּמַחֲלָה,

בִּטְבִיעָה,

בְּרֶצַח,

בְּהִתְאַבְּדוּת.

כִּי לְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ

טְקָסִים

וְסִפְרִי מוֹרֶשֶׁת

וּמֵדַלְיוֹת

וקְצִינָת נִפְגָּעִים

וּפֶּנְסְיָה צְבָאִית.

אִמָּא שֶׁלִּי הִיא אַלְמָנָה

גוֹרְמֵה.

 

"דיבור" היא אסופת פרוזה ושירה של בוגרי המגמה לכתיבה של בית ספר "מנשר". 14 כותבים חברו יחד לכתיבת טקסטים מפתיעים המופיעים באסופה הזו: שני שחר, יובל באומהורן, אבירם ארד, ניר סננס, עינת שחק, מיכל זוהר, אסף וטאשסקי, עופר פינקל, יוחאי מיטל, אורן ברזילי, מתן שרון, סיוון שיקנאג'י, שלומי נבון-פחימה ודן פדרגרין.