קיבוץ טורונטוני

בלב טורונטו ישנו קיבוץ שמתקיים על ערכים כמו עזרה הדדית, חברות ושיתוף. היכרות עם קבוצת ישראלים חזקה במיוחד

רבים אינם יודעים שבמרכז טורונטו ישנו קיבוץ. אמנם אין בו פינת חי וחדר אוכל, וה"חברים" שבו עובדים למחייתם ולא מפרישים את משכורתם לקופה של הקיבוץ, אבל לא במקרה נקרא ה"קיבוץ" קיבוץ.

 

לאלו מכם שמרימים גבה ושואלים על מה לעזאזל היא מדברת, אספר בקצרה שמדובר על קבוצה לא קטנה של ישראלים אשר מגיעים לטורונטו לתקופה קצרה בת שנתיים-שלוש. רובם רופאים מומחים שבאים לעבור התמחות נוספת ולעשות פוסט דוקטורנט. גרעין הקיבוץ ממוקם בשני רחובות באזור בטרסט ואגלינטון, אבל גם בבניינים הסמוכים מתגוררים ישראלים רבים אשר בחרו בקפידה את מקום מגוריהם על מנת להנות מיתרונות הקיבוץ.

 

מהם יתרונות הקיבוץ? אז היתרון הראשון, לפחות מנקודת מבט הקיבוצניקים, הוא סביבה ישראלית לך ולילדים שלך. היתרון השני הוא השכרת דירה מרוהטת עוד מישראל.

 

 

מרבית ילדי הקיבוץ לומדים באותו בית ספר, שהוא אמנם קנדי והשפה הרשמית בו היא אנגלית, אבל תמיד ניתן למצוא חבר ישראלי שיעזור לך להתאקלם ולהבין את השפה. ואחרי הבית ספר נפגשים בגינה הציבורית או בבתים להמשך הבילוי הישראלי המשותף. הדירות עצמן ישנות והריהוט עובר מישראלי לישראלי תמורת סכום שנקבע מראש וכך פותרים לעצמם הקיבוצניקים החדשים את כאב הראש שבחיפוש ריהוט לשנתיים ואילו הקיבוצניקים העוזבים לא צריכים להתמודד עם מכירת תכולה לבודדים.

 

ת'כלס מדובר בסידור מאד נוח, ואין פלא שמשנה לשנה יותר ויותר ישראלים מחפשים את קירבת הקיבוץ, ועדיין מעלה הנושא מלא שאלות כגון למה להגיע עד קנדה בשביל לחיות בקיבוץ? ואם כבר הגעתם עד כאן, עזבתם עבודה, ארזתם דירה והתמודדתם עם כל כך הרבה בירוקרטיות, אז למה רק לשנתיים?

 

נפגשתי עם חמישה "חברי קיבוץ" על מנת לנסות להבין מה גורם לישראלים להגיע לטורונטו לשנתיים בלבד ומה כל כך מיוחד באווירת הקיבוץ. לפני שהתחלתי בשאלות עצמן ביקשתי מכולם להציג את עצמם בקצרה ומדוע הגיעו לקנדה. להפתעתי, כבר בסבב ההיכרות עצמו, תוך חמש דקות בלבד, הבנתי מה המכנה המשותף בין כולם, למה נקרא הקיבוץ קיבוץ ולמה הם הגיעו רק לשנתיים. לרגע נדמה היה שמיציתי את הכתבה בחמש דקות, אבל מסתבר שהערב רק התחיל... כי מה שחיכה לי לאחר מכן היו שעתיים של שיחה מרתקת ומפתיעה.

 

אביטל אבריאל – רופאת ריאות מסורוקה – הגיעה לקנדה לפני כשנה מקיבוץ בדרום הארץ עם בעלה וארבעת ילדיה במסגרת התמחות ביתר לחץ דם ריאתי.

 

יעל שניר נוימן – אדריכלית ומעצבת פנים במקצועה. לפני כשנה סגרה משרד בישראל על מנת להגיע לקנדה בזכות בעלה, גל, רופא ילדים שהגיע להתמחות בטוקסילוגיה. לאחרונה התחילה לעבוד מחדש עם ישראלים קנדים שמחפשים עיצוב קצת שונה מהמקומי, השמרני, ביחס לטעם הישראלי.

 

אורית ברנט – רואת חשבון – גם היא סגרה משרד בישראל לפני כשנה וגם היא הגיע בזכות בעלה, רופא ילדים שבא לכאן להתמחות. היא רואה במעבר הזמני כהזדמנות לעשות משהו חדש ולחשוב קצת אחרת. לאחרונה התחילה לעבוד בחברת "מידאטה", בתחום מחקרי השוק ומידע תחרותי.

 

חגית טנא פרג – עוסקת בתחום של משאבי אנוש. הגיעה לכאן לפני כשנה בזכות בעלה, קרדיולוג שהגיע להתמחות בצנתורים. לאחרונה התחילה לקיים סדנאות בנושאי פיתוח מנהיגות, זהות יהודית ומעברים.

 

יורם פייטלסון – רופא ילדים שהגיע לכאן לפני כשנתיים בזכות אישתו לירון, שבאה לפוסט דוקטורט. בשנה הראשונה היה עקר בית (אני מסירה את הכובע!) ולאחר מכן מצא תקן להתמחות בבית חולים.

 

אני מבינה שכולכם הגעתם לכאן בעקבות התמחות ברפואה או פוסט דוקטורט. עכשיו גם ברור למה הגעתם רק לשנתיים-שלוש. אבל למה להגיע עד טורונטו להתמחות או לפוסט דוקטורט?

"בואי נתחיל רגע ממשהו בסיסי", הסבירו לי כולם. "לא מדובר בהרפתקאה ואפילו לא בבחירה. זהו חלק אינטגרלי מהמסלול המקצועי של הרופאים ושל הפוסט דוקטורטים בישראל. את צריכה להבין", הדגישה אביטל, "שאנחנו יורדים משמעותית ברמת החיים לטובת 'להיות רופאים טובים יותר'".

 

"'זו ממש שליחות", חידדה אורית את הנקודה ואביטל מיד הסבירה, "אנחנו באים לכאן תוך הידיעה שבני הזוג שלנו עוזבים עבודה מסודרת בארץ, לעיתים עם משכורות לא רעות ואילו כאן הם שבים להיות מתמחים במשכורות זעומות או מלגות בלבד, הילדים שלנו נפרדים זמנית מהמשפחה והחברים, וזאת על מנת להביא חידושים לבתי החולים בארץ".

 

 

מה הכוונה? במידה ותחליטו לוותר על ההתמחות, האם תהיה לכך השפעה על המשך הקריירה שלכם?

"במידה מסויימת כן", אמרה אביטל. "היום יש תחרות מאד גדולה וכשזה מגיע לתחום המקצועי אתה מבין שאם אתה רוצה להתקדם אתה צריך להביא משהו חדש. רק ככה תוכל להפוך ממבקש למבוקש".

 

בכדי שאבין קצת יותר לעומק הם הסבירו לי שהרופאים המגיעים לכאן הם כבר בעלי התמחות אחת, וכאן הם רוכשים התמחות-על, נוספת, ומתמקצעים. בחלק מהתחומים לא קיימת אפשרות לרכוש את ההתמחות-על בארץ וההכשרה מתבצעת בחו"ל. אולם גם בתחומים אותם ניתן לרכוש בארץ, נסיון וידע מחו"ל נחשבים הרבה יותר. המצב דומה גם בתחום הפוסט דוקטורט, הסבירו לי כולם. גם כאן המסלול ידוע מראש ומי שרוצה להתקדם באקדמיה בישראל צריך לעשות פוסט דוקטורט באחת האוניברסיטאות המובילות בעולם.

 

אתם מתארים את המצב כ"אין ברירה"...

"הנושא הוא די מורכב", הסבירו לי כולם. "ראשית, בני הזוג מקריבים המון. הם עוזבים עבודה מסודרת ולפעמים אפילו עסק בישראל ובאים לקראת הלא נודע. ולא קל כאן למצוא עבודה, בעיקר כשאתה זמני. בנוסף, אנחנו 'עוקרים' את הילדים מהחיים שלהם והדבר האחרון שהוא חשוב לא פחות - אנחנו יורדים משמעותית ברמת החיים. מרמת חיים סבירה אליה התרגלנו בארץ אנחנו חיים כאן בצמצום".

 

"גם הגעגועים הביתה הם עצומים", מוסיף יורם. "אתה מוצא את עצמך מתגעגע לדודים ודודות שלא חשבת שאי פעם תרגיש בחסרונם... ולמרות שהתא המשפחתי המצוצמם שלי התחזק בעקבות המעבר, חסרה לי המשפחה המורחבת".

 

"וזוהי הסיבה האמיתית שאנחנו מגיעים לקיבוץ", אומרת חגית חד משמעית. "לא בגלל הדירות המרוהטות ולא בגלל שום דבר אחר. אך ורק בגלל הישראלים והעזרה ההדדית. חשוב לי שלילדים שלי יהיה טוב ושיתאקלמו מהר בבית ספר ובסביבה החדשה. ההרגשה בקיבוץ היא כמו משפחה אחת גדולה".

 

"במעבר לארץ אחרת, לילדים יש התמודדויות לא פשוטות להשתלב במסגרות הקנדיות בעיקר בשל ההקושי בהכרת השפה. אנו מאמינים שלטווח ארוך הבעיות האלו היו נפתרות, אבל אנחנו כאן רק לשנתיים-שלוש, אז אם אפשר למנוע אותן ולהקל על הילדים, אז למה לא?"

 

"אמנם ההגעה לקנדה מלווה בקשיים ואתגרים", מסכמת אורית את הנושא, "אבל לצד הירידה ברמת החיים אני רואה כאן עלייה משמעותית באיכות החיים. בעלי יותר בבית, יש לנו זמן איכות משפחתי, אנחנו מטיילים הרבה, אין חדשות ברקע... זה גורם לך לחשוב לנסות גם בארץ לעבוד פחות שעות. אז מרוויחים פחות אבל יש הרבה יותר זמן למשפחה. זה כיף אדיר". כל הנוכחים בחדר הסכימו שהיתרון המשפחתי לצד ההזדמנות לראות עולם ולטייל הינם בהחלט יתרונות עצומים.

 

 

 

האם יש סיבות נוספות בגללן בחרתם לגור בקיבוץ?

כמעט כולם הסכימו עם חגית שהסיבה העיקרית היא העזרה ההדדית והרצון להקל על הילדים, אביטל ציינה שגם נושא הדירות המרוהטות והקלות היחסית שבהתאקלמות עוד מהארץ היוו שיקול ואילו אורית ציינה שהם אמנם חיפשו מקום מגורים ישראלי כי העניין החברתי מאד חשוב עבורם, אבל היו להם שיקולים נוספים כגון קירבה לסאבווי, לבית כנסת ולבתי הספר. "כבר מהארץ ידענו היכן הילדים ילמדו ולאיזה בית כנסת נלך והמיקום של הקיבוץ עונה לנו על כל הקריטריונים".

 

יורם ביקש להזהיר את הקיבוצניקים לעתיד שיבדקו טוב את נושא הריהוט. הוא מציין שזהו נושא מעט בעייתי (בגלל שההחלטה נעשית עוד מהארץ) ולצד מקרים בהם אנשים קיבלו תכולה מצויינת, גם קרו מקרים שאנשים קנו תכולה במחיר מופקע וגילו בדיעבד שמדובר ב"ערימה של גרוטאות". לכן הוא ממליץ לבדוק היטב ככל האפשר לפני הקניה.

 

 

 

כיצד ידעתם הכל מהארץ?

"קיבלנו את המדריך של הקיבוץ", אמרו לי כולם, כאילו שאלתי שאלה כמו מהו צבע השמים... "המדריך של הקיבוץ?" שאלתי מופתעת. "כן", הם הסבירו לי. "ישנו מדריך שמכיל את כל מה שצריך לדעת לפני שמגיעים לקנדה. זהו כמו ה'תנ"ך' של הקיבוצניקים החדשים".

 

ואיך ידעתם על המדריך?כיצד שמעתם על הקיבוץ?

"אה, זה עובר מרופא לרופא"... הסבירו לי כולם.

 

אז מה באמת כל כך מיוחד בלגור בקיבוץ?

"יש כאן עזרה הדדית מטורפת. זה מתחיל כבר מהארץ עם קבלת המדריך שנותן לך מידע מקיף על החיים בקנדה, וממשיך בחיי היומיום המאד לא פשוטים ללא המשפחות. החברים בקיבוץ עוזרים אחד לשני במלא דברים, החל בלהוציא את הילד מהגן ועד לשמש כתחליף למשפחה בארוחות יום שבת וחגים. נוצרים כאן קשרים מאד חזקים בין חברים וזה לא מובן מאליו", סיפרו כולם. בנוסף, מרבית הילדים נמצאים באותו בית ספר והדיקרטוריון של הגן מורכב אך ורק מישראלים. יורם, שהינו מנהל הדירקטוריון בגן, מסביר לי שההורים קובעים את מדיניות הגן כשקיימת השפעה גם על בית הספר. "אנחנו ממש נותנים את הטון בכל מה שקשור בהחלטות לגבי הילדים שלנו וזה יתרון אדיר", הוא מציין. "בנוסף הכנסנו למערכת הלימודים פעילויות העשרה שמועברות על ידי ההורים". כולם ציינו בגאווה שיש השפעה מאד גדולה ל"קיבוץ" בשכונת המגורים שלהם ומרגישים את ההווי היהודי גם בבית ספר שהינו קנדי לכל דבר.

 

אני חייבת להוסיף שאמנם אינני "חברת קיבוץ" אך נחשפתי לפני כשנה ליוזמה מקסימה של יעל – שוק "קחתן" לבגדי ילדים. מי שיש לו בגדים ישנים במצב טוב מביא, וכולם מוזמנים לבוא ולקחת. לבינתיים נערך השוק פעמיים והיה הצלחה גדולה. יוזמה ברוכה נוספת היתה פיקניק משותף שנערך ביום העצמאות האחרון.

 

האם כיום, במבט לאחור, הייתם מעדיפים לגור במקום אחר או שאתם שמחים שבחרתם לגור בקיבוץ?

"נכון שתמיד ישנה המחשבה למקסם את החוויה הטורונטונית ולנסות לגור בקונדו, בבית או בשכונות שונות בעיר", אמרה יעל, "אבל בסופו של דבר הנוחות והקהילה העוטפת מקלים על החיים, וגם במבט לאחור לא הייתי בוחרת בשום שכונה אחרת". יורם לעומתה ציין שבהתחלה היה מאד מרוצה, אבל עכשיו, כשיש שתי משכורות, הם מתחילים לחשוב לעבור. "הילדים מחליפים חברים כל הזמן", הוא אמר, והצביע על בעיה מאד מהותית בהווי הקיבוצי.

 

"התחלופה מאד גבוהה של אנשים", הסכימה איתו אביטל, "ואילו החיים פה מכריחים אותך בזמן קצר להתחבר לחברים חדשים ברמה של משפחה, ועל כן הפרידות מאד מאד קשות. ובכל זאת היא לא הייתה מחליפה את הקיבוץ בשום מקום אחר".

 

 

 

ולמה דווקא טורונטו?

כאן הדיעות היו חלוקות. בעוד אביטל הסבירה לי בצורה מאד פרקטית כי מבחינה אקדמאית לקנדה יותר פשוט להגיע מאשר לארה"ב, ואם היה יותר קל אז הייתה שמחה להגיע להרווארד, השאר היו תמימי דעים שקנדה פשוט נעימה יותר ואיכות החיים כאן גבוהה יותר. יעל סיפרה לי שלבעלה הייתה אפשרות לבחור בין ארה"ב לקנדה והוא נתן לה את זכות הבחירה. הם נסעו לשני המקומות על מנת להתרשם ולקבל החלטה, ומהר מאד יעל הבינה שקנדה היא המקום בשבילה. גם חגית סיפרה שהיו בטורונטו לפני כחמש שנים והיא מאד התלהבה מהעיר היפה ומהתחושה הטובה הניתנת לזרים. אורית ציינה שטורונטו ירוקה ואילו ניו-יורק אפורה, והוסיפה שיש כאן גישור מדהים בין תרבויות.

 

ואיך אתם מרגישים שהקהילה מקבלת אתכם?

"הקהילה היהודית מחבקת אותנו", אמרה אורית חד משמעית. "אני מקבלת תמיכה מארגון JIAS ומבית כנסת 'שערי שמים', שאליו אני משתייכת. כמעט כולם הסכימו שארגון JIAS מאד עוזר בתהליך הקליטה, אך אביטל הצביעה על נקודה מעניינת – הפלייה הפוכה. היא ציינה שהיא מרגישה מעין דו כיווניות – מצד אחד היהודים מאד שמחים שהישראלים מגיעים לכאן להתמחות, אך מצד שני היא חשה מעין מתח ואי נעימות.

 

"אשמח להעלות נקודה שלדעתי חשובה", הוסיפה אביטל. "קיימת כאן קבוצה מאד גדולה של מתמחים מארצות ערב הסעודית. במקרה שלהם, מספיק שהם רק מראים נכונות ללמוד מעבר לים והמדינה מממנת להם את הכל. אני מבינה שאין מה להשוות בין היכולת הכלכלית של ערב הסעודית לשל ישראל, אבל אנחנו מרגישים שיש חוסר הוגנות בכך שהמדינה לא עוזרת לנו בכלל בתהליך כולו. אנחנו שוברים חסכונות, גוררים את בני הזוג והילדים למדינה זרה ואפילו לא מובטחת לנו עבודה בסוף התהליך. בסופו של יום אנחנו מעלים את רמת הרפואה בארץ והיה נחמד לקבל הכרה מצד המדינה".

 

האם במהלך השהות כאן חשבתם אולי להישאר יותר זמן בקנדה?

כל החמישה אמרו שהם רוצים לחזור לישראל בתום התקופה. הם הסבירו שאולי לא נוח לחיות בישראל ואולי לא לכל הדברים מתגעגעים, אבל ישראל זו הארץ שלהם. אורית ציינה כי רוצה לחזור לארץ מתוך בחירה וערכים. "נכון שטוב כאן" הוסיפה יעל, "אבל מלכתחילה לא באנו בראש של מהגרים".

 

אביטל ציינה שבמקרה שלה יש לה ילד מתבגר שמקומו לא כאן, וחגית ציינה שהמשפחה בארץ. ואילו יורם הוסיף שהוא מבין את השיקולים של אלו שבוחרים להישאר כאן כיוון שקנדה בהחלט מדינה נוחה, אבל מבחינה רגשית וערכית מקומו בארץ הקודש. כל החמישה ציינו את תקופת המלחמה כשלב שבו מצד אחד קלטו כמה הארץ שלנו "מטורפת" אבל מצד שני רצו לעזוב את הכל ולחזור להיות עם המשפחה והחברים.

 

זהו, חלפו להן שעתיים של שיחה מרתקת. אני, אישית, למדתי המון וחשוב לא פחות - שמחתי לגלות שישנה שכונה קטנה בטורונטו שבה ערכים כמו חברות, עזרה הדדית ואפילו ציוניות חשובים הרבה יותר מכסף. יתרה מכך, כדיירת חדשה בסביבת הקיבוץ, שמחתי לגלות שה"שכנים נעימים בעיני".