שיחק אותה רוזנטל: יום הולדת 50 לרוקט רוני

לא היו לו את התלתלים של עטר, לא את הכישרון של ברקוביץ' והוא לא היה "נסיך הכדורגל הישראלי". רק מפרצים עמוקים, החמצות היסטוריות ודהירה אחת ארוכה בקריירה מופלאה. וגם צמה אחת קטנה ובלתי ברורה. שרון דוידוביץ' מוריד את הכובע בפני האיש שניצח את צרפת בפארק דה פראנס

רוני רוזנטל היה האחראי לניצחון נבחרת ישראל על צרפת ב-2:3 ההוא בפארק דה פראנס ב-1993. אם תזכרו את העובדה הפשוטה הזו בכל דיון אודות השחקן שחוגג בסוף השבוע הזה יום הולדת 50, תוכלו להבין את מהות המושג – "רוני רוזנטל".

 

עוד ב-ynet ספורט:

• פעם שלישית גלידה? "ג'ורדן יחזור לשחק"
• פרנק ריברי שולח מסר חד למסי ולרונאלדו
• כל עגבניה ברדה: צפו באוהדי ב"ש מתרגשים
• נתניה נעצרה, הכח מושלמת, הפועל ר"ג מאכזבת
• והקאמבק של רן בן שמעון לקפריסין?

  

בשער היתרון המפתיע של רונן חרזי, רוזנטל היה זה שהשתחרר משמירה כפולה בצד שמאל של הרחבה וממצב בלתי אפשרי, שחרר הגבהה לעבר ראובן עטר שהמשיך בנגיחה לחלוץ. בשער השוויון, דהר כמו טרקטור למרכז, עקף 3 צרפתים במהירות מסחררת, נפל ומעד, רק כדי לראות את אייל ברקוביץ' קובע בסופו של דבר 2:2.

 

הביטו והיזכרו מי הוביל לכל שלושת השערים של ישראל בפארק דה פראנס

 

בשער השלישי היה זה שוב רוזנטל שפרץ ללא הכרה בצד שמאל ("תראו את הפריצה הזו של רוזנטל" תיאר בשידור מאיר איינשטיין), ללא מעצורים, ללא שליטה, והגיע עד לקו בכדי לשלוח את הכדור ההיסטורי לרגל השמאלית של ראובן עטר.

 

בכל המצבים הללו הוא לא הסתכל בכלל, לא התכוון באמת למצוא מישהו. רק רצה להעניק את ההזדמנות הטובה ביותר לאחרים להבקיע. מי שיבוא יבוא. לתת צ'אנס אמיתי כדי לצאת עם שער ממצב בלתי אפשרי.

 

כך גם הייתה הקריירה של רוני רוזנטל – לפרוץ את הדרך את הדרך לאחרים, כדי שאלה ייהנו מהתהילה וההילה. להיות עם כישרון מוגבל (לטענת אחדים בלבד), אבל להוציא ממנו 200 אחוז יכולת ברגע הנכון. להוציא את הטוב ביותר ממצב בלתי אפשרי. האנדרדורג האולטימטיבי. 

 

 

המפרצים והצמה האלוהית

הסיפור של רוזנטל סופר אינספור פעמים. כאן ובאנגליה. אחד מכוכבי האליפות הראשונה וההיסטורית של מכבי חיפה, קריירה מלאה עליות וירידות בבלגיה עם קלאב ברוז' (אליפות) וסטנדארד ליאז', המעבר המקרי בסיום עונת 89/90 לליברפול, השלושער ההוא מול צ'רלטון, 7 שערים ב-8 משחקים, אליפות אחרונה באנפילד.

 

מעבר לטוטנהאם, השלושער ההוא מול סאות'המפטון בגביע, מעבר לווטפורד, עלייה של שתי ליגות וסוף. שלוש אליפויות בשלוש מדינות שונות עם למעלה מ-100 שערים ובין לבין גם הגול הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי עם נבחרת ישראל באזרבייג'אן. כמו בפרסומת המפורסמת של חיש-גד – רוני רוזנטל באמת שיחק אותה.

 

בליברפול לא שוכחים אותו 

 

אבל אתם ודאי זוכרים רוני רוזנטל אחר. זה שמצטייר כבדיחה צינית וסרקסטית של אוהדי ספורט, שמתמקדים ברגעים בודדים על פני קריירה שלמה. זוכרים את ההחמצות מול קולומביה, את ההחמצה מול אסטון וילה, את חימום הספסלים בקור האנגלי.

 

רוני רוזנטל היה ההפך הגמור מדור הזהב של הכדורגל הישראלי בשנות ה-90. 180 מעלות הבדל מ-"הנסיכים של הכדורגל הישראלי", כפי שתיאר אז אבי רצון את אייל ברקוביץ' וראובן עטר. לא רק בכישרון, גם במראה. תלתלים מהפנטים או שיער שופע, לעומת מפרצים עמוקים וצמה קטנה ובלתי ברורה שנראית כסליל שניתק ממכונה חשמלית.

 

טוב, והיה גם את הרגע הזה 

 

רוזנטל לא היה "נסיך" עבורנו, כי אנחנו מעדיפים לזכור את השואו, במקום את מי שפרץ להם את הדרך. מי שהיה למעשה הישראלי הראשון שהצליח לנפק קריירה אירופית ארוכה, יציבה, עם המון סבלנות, התמדה ועבודה קשה. כל מה ש"דור הזהב" שלנו הוא לא.

 

ממש כמו באותו יום מאושר באוקטובר 1993. היה זה רוני רוזנטל שפרץ פעם אחר פעם, רק כדי שאחרים יסיימו את מה שהוא התחיל. כי לא חשוב מי לדעתכם שחקן גדול יותר, רק תזכרו דבר אחד – רוני רוזנטל היה האחראי לניצחון של נבחרת ישראל בפארק דה פראנס.

 

• למעקב, תגובות ודיונים סביב רוני רוזנטל - עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'