צלם הבית של בית המלוכה

חיים ברגיג עובד כארט דיירקטור וצלם וידאו בחברת הפקות לפרסומות וסרטים תיעודיים. אה, ויש לו גם גיג בתור אחד מצלמי הבית של משפחת המלוכה האיטלקית בסבויה

להיות מסוגל להתפרנס מהאמנות שלך זה הישג לא קטן. לחיים ברגיג, 34, יש גיג נחמד בתור אחד מצלמי הבית של משפחת המלוכה האיטלקית בסבויה, היושבת על (חלק מ)קו התפר בין איטליה וצרפת. חוץ מזה הוא כבר ארבע שנים ארט דיירקטור וצלם וידאו ב- I-content, חברת הפקות לפרסומות וסרטים תיעודיים. איך מגיעים ממובינג לזה? שמים את כל הביצים בסל אחד ורצים, הוא אומר. 

 

איך התחילה דרכך כצלם?

"כשהייתי בן עשרים הייתה לי שנה פטור מהצבא, שבה טסתי לניו-יורק, קניתי את המצלמה הראשונה שלי, והתחלתי לצלם. כשחזרתי לצבא כבר היה לי תיק עבודות קטן והמשכתי את השירות שלי בתור צלם צבאי. אחרי השחרור חזרתי לניו-יורק והתחלתי לבסס את עצמי כאן בתור צלם פרטי".

 

יש אנשים שנאבקים כל החיים שלהם כדי להתפרנס מהאמנות שלהם. איך הצלחת להגיע לזה?

"עם הרבה מאד עקשנות. ידעתי שזה הדבר היחידי שידעתי שאני אוהב ורוצה, אז שמתי את כל הביצים בסל אחד ורצתי, כמו שאומרים, בתקווה שבסוף כמה מהביצים ישארו. סירבתי לכל עבודה שלא הייתה בתחום. היו תקופות שלא היה לי כסף, שלא הייתה דירה... אז פה ושם הייתי מרים עבודות במובינג, בניקיון, אבל למרות הלחץ מההורים ומהחברים להתמסד השארתי את עצמי פנוי לצילום. לאט לאט אספתי יותר ויותר עבודות פרילנס, וכבר היו לי כמה לקוחות קבועים, אבל עקביות תמיד הייתה בעיה. המפנה בא לפני ארבע שנים, כשבאחת מתקופות היובש התקשרתי לחבר בשם בועז כהן, צלם קולנוע, ושאלתי אם הוא צריך אסיסטנט. במזל, יצא שבאותו רגע היה לו איזו פרויקט צילום אופנה, ובתום היומיים של הצילומים חברת ההפקות עבורה עבדנו הציעה לי תפקיד קבוע בתור ארט דיירקטור. נכון להיום אני בחברה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הזמן אני מקדיש לצילום עצמאי. מאז, מאד כיף לי".

 

 

מה היה ההישג הכי גדול שלך בתור צלם?

"זכיתי בכמה ציונים לשבח (honorable mentions) בכמה תחרויות צילום חשובות, כמו תחרות הצילום הבינלאומי (International Photography Awards), וצילמתי בשביל כמה מגזינים נחשבים ולקוחות גדולים, אבל אחד ההישגים שאני הכי מעריך הוא שנהייתי סוג של צלם בית עבור משפחת המלוכה האיטלקית בסבויה. איך זה קרה? יום אחד צילמתי סטילס בסט של סרט סטודנטים. הסרט היה נוראי, ההפקה הייתה נוראית, ורק הצלם הראשי היה אחלה. נשארנו בקשר, והוא קישר אותי לאנשים האלו שהיו צריכים צלם. מאז, כבר יותר משמונה שנים, פעמיים עד חמש פעמים בשנה, הם מביאים אותי לסבויה כדי שאצלם את הפורטרט המשפחתי. אפילו קיבלתי מהנסיך סיכת אביר. לא באמת הוכתרתי לאביר, כמובן, כי אני לא נוצרי, אבל המחווה הייתה מאד מרגשת וגם די משעשעת. החברים התחילו לקרוא לי סר חיים". 

 

מה היה הרגע הכי קשה בקריירה שלך?

"אין רגע אחד שאני יכול לחשוב עליו, רגע כזה שבו עמדתי להתקפל: הייתי מוכן לגור בקופסאת קרטון ברחוב ולא לוותר. למזלי, לא הגעתי למצב הזה מעולם. תמיד היה לי קורת גג ומה לאכול, ותמיד היה מישהו שיעזור לי.

 

מה היה הרגע הכי מאושר בקריירה שלך?

אין רגע אחד... בדיוק כמו הרגע הכי קשה, זה קורה פעם ביום, גם זה וגם זה. זה נשמע קצת מאני-דיפרסי, זאת ניו-יורק. כל הזמן קורים פה דברים: דברים שמאכזבים אותך, דברים שמפתיעים אותך לטובה, דברים שגורמים לך להאמין באנושות מחדש, ודברים שגורמים לך לאבד את האמונה. 

 

תוכניות לעתיד?

יש לי פרוייקט גדול שאני עובד עליו כבר כמה שנים, ומקווה שבקרוב אצליח לסיים: סידרה של צילומי עירום באתרים של אסונות ומלחמה. זה התחיל מפורטרט עצמי, בעירום, על רקע אתר מחנה ריכוז בדאככו, גרמניה. זה המשיך עם פורטרט בעירום של בחורה בבירכנאו, באשוויץ, וצילום עירום של בחורה על רקע הזרקורים של ספמבר 11... הייתי רוצה להגיע גם ליפן, להירושימה ונגסאקי, לכיכר כיכר טנמן שבסין, ועוד... האמת, ואני בטוח שהרבה ישראלים יכעסו עלי בגלל זה, אבל גם על עזה חשבתי. צריך רק למצוא את הדרך לעשות את זה בלי לההירג.

 

פרטים נוספים באתר www.haimbargig.com