עוד ב-ynet ספורט:
"קראנו את מכתב יושבי הראש, ונדהמנו. לא נמצא שם אפילו הקול האחד שיגן, שיתמוך, שינסה להבין למה לא הופענו למשחק. עדר עד הסוף", נכתב, בין השאר, במכתב. "כבר 22 שנים שדרכנו רצופה מאבקים בלתי פוסקים. 22 שנה עברו מאז החליט איגוד הכדורסל לקיים את גמר משחקי המכביה בכדורסל נשים באולם קטן ומוזנח בכפר המכביה, כשמנגד גמר הגברים נקבע ליד אליהו".
"22 שנה עברו מאז התארגנו שחקניות, אוהדות ופעילות פמיניסטיות, והחלטנו לא להופיע למשחק. במפגן סולידריות מרגש, נבחרת ארה"ב שמולה היינו אמורים לשחק, החליטה לא להופיע גם היא כאות הזדהות. בתגובה החליט האיגוד לפרק את הנבחרת. כך החל למעשה מאבק שנמשך עד היום. פנייה לבית המשפט החזירה את הנבחרת לפעילות, שהתוצאה הישירה שלה היתה עלייה היסטורית לגמר אליפות אירופה לנבחרות, שאף התקיימה בארץ".
"ואתם, שהצטרפתם לענף הזה בשנים האחרונות, מי לפני ומי אחרי, הגעתם אל המוכן. אל המובן מאליו. לא הייתם עדים להשפלות שספגנו בדרך, לעלבונות, להוצאות הכספיות הפרטיות, להתנשאות וליחס המחפיר והמקומם לו זכינו. ואתם, יחד איתנו, צופים בענף הזה שאנחנו כל כך אוהבים, הולך ומידרדר. אין כסף, אין שידורים, אין מספיק כשרונות, ובמקום להמשיך קדימה, כבר כמה שנים שמחזירים אותנו אחורה".
רק שבניגוד אליכם, אנחנו לא מוכנות לשתוק. כי אדם יהיו גילו, מינו או דתו אשר יהיו - אמור שיהיו לו עקרונות בלתי סחירים. עקרונות שעליהם אי אפשר להתפשר, ואם צריך, אז גם לשלם מחיר. ואתם, במקום להניח בצד את המאבקים נגועי האינטרסים והפוליטיקות, במקום לאחד כוחות במאבק האמיתי למען הכדורסל, משתפים פעולה עם אלה המבקשים להנציח את המצב הקיים ולהשאיר אותנו במקום הקטן והשולי של הספורט. אבל לא תצליחו.
כי כבר קראו לנו בכל שמות הגנאי האפשריים, אמרו עלינו את כל הדברים המכוערים וייחסו לנו את כל הכוונות המופרכות האפשריות. אבל לא אנחנו הורסות את כדורסל הנשים בישראל, אנחנו לא מוכנות לשתוק עוד. וכמו אז, מצבים קיצוניים דורשים מהלכים קיצוניים. למשל, לא להופיע למשחק. אז נכון, אין לנו פרטנרים למחאה כפי שהייתה בזמנו נבחרת ארצות הברית. אבל אולי, כמו אז, זו תהיה רק ההתחלה של שינוי שיביא את כדורסל הנשים למקומות טובים יותר".