בעקבות זאת עתר העובד לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב וטען שבנסיבות המקרה מדובר למעשה בפיטורים. לדבריו המעבר הכביד עליו והאריך באופן ניכר את זמני הנסיעה אל מקום העבודה וממנו: מ-45 דקות לכל כיוון לכשעתיים, שבמסגרתן הוא נאלץ להחליף אוטובוסים, לנסוע ברכבת וללכת מרחק ניכר ברגל.
מנגד טען המעסיק שלעובד הוצעו מספר פתרונות ראויים, בהם שאחד המנהלים – ואף מנכ"ל החברה עצמו - יאספו אותו מדי יום בדרכם לעבודה. לטענת המעסיק, העובד סירב וטען שחש לא בנוח לנסוע עם מנהלים בכירים בחברה. כמו כן טען המעסיק שהמשרדים החדשים ממוקמים במתחם מרכזי ונגיש, ושהסיבה האמיתית להחלטה של העובד היא שהוא מצא מקום עבודה חדש סמוך לביתו.
הרשם תומר סילורה פסק שהעתקת מקום העבודה היוותה הרעה מוחשית בתנאי העבודה של התובע, שכן חלה הכבדה ממשית בתנאי הדרך, הן מבחינת המרחק והן מבחינת הזמן. הוא הוסיף שניתן להבין את סירוב התובע לנסוע מדי יום עם
מנהלים בכירים בחברה, מה גם שההצעה פותרת רק את בעיית ההגעה לעבודה אך לא את החזרה ממנה.
הרשם ציין שהתובע לא הודיע על עזיבתו מיד עם המעבר למקום החדש, אלא רק לאחר 15 ימי עבודה, שבהם התברר לו שלא יוכל לעמוד בכך. הוא פסק שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של כ-29 אלף שקל, והמעסיק חויב בשכר טרחה בסך 5,000 שקל.
פסק דין זה מסביר הלכה למעשה את המושג "הרעה מוחשית בתנאי העבודה". על מעסיקים להפנים ששינויי מיקום עלולים להשפיע על העובד לרעה, וטוב יעשו אם יקדימו לתת לו את הזכות לבחור אם להמשיך בתנאים החדשים או לקבל את פיצויי הפיטורים ולעזוב.