בתביעת מזונות מחודשת שהגישה בחלוף שנה מפסק הדין, טענה האישה שלא היה זה צודק לסרב לבקשתה. לטענתה, בעלה משתכר שכר גבוה בעוד שהיא עקרת בית, שלעיתים "מגרדת" כ-2,500 שקל בעבודות מזדמנות. עוד טענה שמרבית הרכוש המשותף נמצא אצל הבעל, וכי הוא מעכב בכוונה את חלוקתו. בתביעה דרשה האישה מזונות באופן רטרואקטיבי מיום הפרידה.
תחילה דחה השופט אלון גביזון את התביעה למזונות רטרואקטיביים. לעמדתו, התובעת התעלמה לחלוטין מהכלל שלפיו לא פוסקים לאישה מזונות אלא ממועד הגשת התביעה. כמו כן הוא הוסיף שהאישה לא ערערה כשהתביעה הקודמת נדחתה, ולכן אין מקום לבקש מזונות רטרואקטיביים כשנה לאחר מכן.
הפתרון לסוגיות הרכוש, הוסיף השופט, אינו באמצעות חיוב במזונות אלא על ידי הכרעה בתביעת הרכוש, שכבר נמצאת בשלב מתקדם בבית הדין הרבני. השופט גביזון הוסיף שהאישה יכולה לצאת ולהתפרנס בכוחות עצמה, וכך אף מחייב אותה עקרון תום הלב. "לא מצאתי כל סיבה לכך שהתובעת לא תעבוד בהיקף משרה מלאה ותשתכר לפחות שכר מינימום ותכלכל את עצמה בכבוד", נכתב בפסק הדין.
לקראת סיום המליץ השופט לצדדים להתגרש מהר ככל הניתן, וקבע שאם הבעל ינסה לעכב את הגירושין, תוכל האישה להגיש תביעת מזונות בשל היותה מעוכבת גט. חשוב להבין שאילו האישה הייתה זוכה במזונות, היא הייתה מקבלת לידיה "קלף מיקוח" שאינה זכאית לו. מבחינתה, כל עוד בעלה משלם לה מזונות, אין בעיה להשאיר את המצב כמות שהוא ולא להתגרש. מצב כזה עלול לגרום סבל מיותר לצדדים ולילדים. חשוב גם להדגיש שכמובן מדובר במזונות אישה, ואם הדיון היה על מזונות ילדים - הקריטריונים היו שונים.