"הרבה יותר מ-60 ק"מ בדרך לכומתה"

הוא נולד למשפחה שעלתה מאתיופיה והתקשתה להתאקלם בארץ, הקשיים הכלכליים הכבידו ולא איפשרו מסגרות מתאימות שיעניקו לו עתיד טוב ובגיל 14 כבר היה מוכר למשטרה. היום, כשהוא משרת בצבא ובדרך לקצונה, ג' מספר על הדרך שעבר ועל הנקודה בה הבין שכל אחד יכול לשנות את הגורל שלו

נולדתי למשפחה ברוכת ילדים בשכונת דורה בנתניה. הוריי, שעלו מאתיופיה, התקשו להתאקלם בישראל ובשל הפערים התרבותיים העמוקים והקושי הכלכלי העצום התקשו להעניק לי ולשבעת אחיי ואחיותיי תמיכה, הכוונה ואפשרויות חינוכיות הולמות.

 

אנחנו, הילדים, התקשנו להשתלב במסגרות הנורמטיביות ואני, מבין כולם, הייתי "הכבשה השחורה במשפחה". עד גיל 14 כבר הספקתי להידרדר לשימוש בסמים ולשתיית אלכוהול, והייתי מוכר למשטרה. בבית הספר כמעט ולא ראו אותי, ודרכי הייתה סלולה לעולם הפשע.

 

בשלב זה הגיע שמי לידיהם של אנשי נירים שזה עתה התחילו את פעילותם בשכונה הידועה לשמצה, הסתובבו ברחובותיה אספו נערים ונערות והקימו את הקבוצה הראשונה. אני, שהייתי קשוח ועצמאי, הסכמתי להתחיל להשתתף בפעילות, אך דאגתי להבהיר בכל דרך אפשרית שאני לא ממש צריך אותה.

 

 

השנה הראשונה הייתה רצופת משברים, עליות ומורדות. היה לי קושי עצום בקבלת סמכות ובית הספר שלח הודעה על סילוקי בסוף שנת הלימודים. בעקבות שיחות רבות עם סגל נירים החליט מנהל בית הספר להעניק לי הזדמנות אחרונה. זמן קצר לאחר מכן, במסע נירים לאנדרטת הנח"ל התמרדתי תוך שאני מכריז "אני לא עוזר לאף אחד ולא צריך עזרה מאף אחד". בצעד של חירום החליט גולן, המדריך שלי, להמר על כל הקופה.

 

למחרת חיכה לי בפתח בית הספר עם תרמיל ענק ובו ציוד שמספיק לקבוצה שלמה. "בוא", אמר לי בנחרצות, "אתה לא צריך אף אחד? בוא תסחוב עליך ציוד של 10 ילדים ונצא למסע". רוב המסע לא דיברנו. לקראת הערב הגענו לנקודת הסיום. התיישבנו והסתכלנו על השמש השוקעת. "וואלה", אמרתי לגולן, "כל כך הרבה שקיעות ראיתי ובחיים לא הסתכלתי עליהן בצורה כזאת".

 

התחלנו לדבר. כך, ללא המחויבות ל"צאת גבר" מול החברים שלי, הגענו בשיחה למקומות העמוקים ביותר. מאוחר יותר הבנתי שזה היה המסע המכונן של חיי. חבריי לקבוצה הבחינו תוך ימים ספורים בשינוי שחל בי. הם הופתעו מההבדל התהומי ביחס שלי אליהם. את המשך הדרך בנירים עשיתי בצעידה נחושה קדימה. סיימתי 12 שנות לימוד וקיבלתי תעודת בגרות ואז הגיע הרגע להתגייס.

 

ההחלטה ללכת לחייל קרבי לא הייתה פשוטה. המצב הכלכלי בבית קשה והרצון לשרת קרוב, לעבוד ולתמוך במשפחה הוא אמיתי. בנוסף, עמדה לנגד עיניי התמונה של אחי הגדול ששרת בצנחנים, חווה טראומה, לא הצליח להשתלב בחיים האזרחיים, נשאר מובטל והידרדר.

 

 

"הדרך היחידה שלך לעזור למשפחה היא לצאת מהשכונה ולא לחזור אליה", אמר לי גולן יומיים לפני הגיוס. "תתחבר לכוחות שלך רחוק מפה, תמצא את קבוצת השווים שלך במקום אחר. אם תחזור כל יום הביתה השכונה תמשוך אותך חזרה למטה". החלטתי לטפס למעלה.

 

ברגילה האחרונה שלי, הגעתי לבית נירים והצטרפתי למסע כמדריך. החניכים הסתכלו עליי בהערצה. "אני בדיוק כמוכם" אמרתי להם ובאותה נשימה סיפרתי לגולן שבשיחה האחרונה לפני החופשה הודיעו לי שאני מיועד לקצונה.

 

• לפני שבועיים בטקס חגיגי שהתקיים באנדרטת הנח"ל, בתום מסע מפרך של 60 ק"מ, הוריד המ"מ את הכומתה הירוקה שחבש והעניק אותה לחניך המצטיין שלו "ג" - בוגר נירים בשכונות. בקהל, בין מאות בני המשפחות הנרגשים לא עצר את דמעותיו גם גולן נוטמן המדריך האישי של "ג" בנירים. ארבע שנים קודם לכן, באותו אתר בדיוק, התעמת איתו "ג" ואיים להכותו כיון שדרש שיסייע לחבריו לקבוצה בעת פעילות שטח.

 

• עמותת נירים הוקמה על שמו של רס"ל ניר קריצ'מן, שנפל באפריל 2002 במהלך פעולת שייטת 13 בקרב פנים אל פנים מול מחבלים בשכם. העמותה מפעילה בחסות שייטת 13 מיזמים חינוכיים ייחודיים: "נירים בשכונות" ו"כפר הנוער נירים", המעניקים לכ- 500 בני נוער בסיכון גבוה, בכל רחבי הארץ, הזדמנות נוספת, לעיתים האחרונה, לחזור ולהשתלב במרכז החברה והקהילה הנורמטיבית כאזרחים תורמים ונתרמים. היא אחת מ-4 עמותות שקיבלו את תו "מידות לאפקטיביות" בהצטיינות, והשנה מציינת העמותה עשור של עשייה חינוכית-טיפולית. ביום ג' (19.11) בשעה 18:30 יצוינו עשר שנות פעילות של העמותה באירוע מיוחד בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה. במעמד זה יושק מועדון השותפים של העמותה